תפריט סגור

לילה לא שקט

לילה לילה לא שקט. זה כבר לילה לבן שני שלי. אמנם הספקתי להשלים שינה במשך שעות אחה"צ, שעתיים שלוש בחטף, אבל המרתון הזה של מה שנראה כמו ספר שאני כותב, סוחף אותי לתוכו, בטוטאלית. לא אוכל להתנגד לזה. 

לילה לא שקט. לפעמים זאת ברכה. לילה לבן שמעורר אותך בבוקר למחרת לעשות דברים שלא עשית הרבה זמן. ועכשיו, הרבה שעות לאחר מכן, 4 ורבע לפנות בוקר, פתאום הערגה הזאת, הכמיהה, לטעום את טעמם של התותים משוק תלפיות הנטוש. הוא לא ננטש מפאת חסרונם של ירקות ופירות בשוק (מצד זמני, אם נמשיך ככה, גם זה יגיע). הוא לא נקבר תחת הריסות טלי סקאד, האמנם המלחמה הבאה בפתח? – לא, השוק הזה עדיין במקומו עומד, אותו בניין באוהאוס לתפארת, שחלמנו לשפץ ולהפוך למוקד עליה לרגל לכל דיחפין. השוק עומד כאבן שאין לה הופכין. 

געגועים לפלאח, יותר מדויק, לחיוך החזק של פלאח בשבע בבוקר, ולאבוקדואים הקטנים שלו. געגועים לדרור, מוכר הביצים ממשק הולנדר, שתמיד מטבל את דבריו באיזה דבר חוכמה קטן, כמו למשל, "אתה צריך להסתפר דחוף" (אבל לא בא לי, דרור). ובסמוך אליו חמודי, שהוא עבורי המצפון השקט של השוק, אדם צנוע, מאמין, מוסלמי הדוק, שבידיו המפתח החשוב מהכל – צרור עלי רוקט טרי טרי ותרד בלדי, שאין כמותו – רק בשוק תלפיות תמצאו אותו. הירוקים הם הכרח בריא וטעים, מזין וחיוני לגופנו. ככל שנזין את עצמנו ביותר עלים ירוקים, כן ייטב לנו. 

געגועים עזים לקיווי של פלאח, על עסיסיות ויטמין ה C החמצמץ בתוך הירוק שלו. 

געגועים לאבי בן דהאן, האיש הלבבי הנאמן הזה, שתמיד נמצא שם בשביל לעודד, גם כשקשה נורא. קשה לחשוב שלא נראה אותו יותר לעולם. 

כי הסגר הזה, או מה שזה לא יהיה, הוא רק תירוץ של מישהו שם למעלה, לכפות על ציבור שלם של תושבים –  רעב, מחסור וייאוש. ובעיקר, להלעיט אותו בגלוטן, מוצרי חלב בשפע וסוכרים. כל הרעלים שהגוף לא רוצה, לא נזקק להם, והם הכי מיותרים שבעולם עבורו. די ברעלים האלה, ובבידוד הכפוי כדי להרוג בן אדם, אין צורך בכלל בנגיף. 

הגוף רוצה ירוק. תאי העור משתוקקים לשמש.  קטניות ועלים ירוקים. ואת אלה נוכל לגדל לבד, אם ננקוט את היוזמה עכשיו – לפני שיהיה מאוחר מדי.

הגוף רוצה להיות בתנועה. אומרים שמינימום של עשרת אלפים צעדים הוא שמקנה איזה יסוד של איזון בסיסי. אני דוגל בלפחות 20 אלף צעדים ביום. נכון, נוכל לעשות את הצעדים האלה בתוך הבית. תוך שאנחנו סופרים את כל ההזדמנויות שהיו לנו במאה העשרים,  והעשרים ואחת, להשליט איזון ביום יום שלנו, לכבד את הטבע, להפסיק לרצוח עדרים שלמים של בקר, להפסיק לטנף את האוויר בגזים, פחמן דו חמצני ושאר מרעין בשין שמקומם אינו באוויר. בכל פעם שאנחנו שואבים גז מתוך קרקע של ים או אגם או בור, נוצר שם וואקום ומבפנים, והוואקום הזה חייב להתמלא במשהו. ככה אנחנו מוציאים את הטבע (הים במיוחד) משלוותו. והלא האלוהים שלנו הוא האלוה של הים. עשוי לקומם עלי אי אלו אנשים, לחשוב שהאל שלהם הגיח מן הים. אבל זאת עובדת מציאות. 

ושוב השתוקקות של שעת לילה שלפנות בוקר, השעות מתחלפות בתוך מה שנראה כמו שבת נצחית (משום מה דווקא סופשבוע אצלי זה הזמן שבו אני ממש עובד בלי הפסקה). שוב ערגה לטעם התות של התותים של פלאח. הוא היה צוחק ואומר, שכל זה עונש לכל מי שהפר את האיזון בטבע. ושרק אלה שאוכלים טוב ונכון (קרי, אוכל של שוק תלפיות), הם אלו שישרדו. 

אנחנו מוצאים לנו תחליפים. עלי רוקט מתחלפים בעלי חובייזה מהגינה. במקום אבוקדו אני מנסה פרחי חרדל. עדיין נותרו לי קצת תפוחי אדמה במצבור. למאי מרקט אני לא מתכוון להתקרב. התור בכניסה ל"אושר עד" וגם ל"שוק למהדרין" גורם לך לרצות לירות לעצמך כדור בראש. פעם אחרונה שעמדתי בתור כזה, זה היה בצבא, בכניסה לחדר האוכל, או בהמתנה לנשק בנישקיה, או בתור לקבלת הגימל מהרס"ר. 

טעם התותים של פלאח. ערגה בשעת לילה. ואם אדמיין ממש חזק, אוכל ליצור לעצמי את התחושה שזה עתה טעמתי מהם, וזה היה טעים במיוחד. 

עכשיו נגדל תותים לבד, נזרע אפונה ושעועית שיבשילו בקיץ. נחיה חיים צנועים, נאכל כזית, אולי נדוג קצת דגים בים (גם זה לא בטוח), נראה הרבה שמש. זה ביום שאחרי. נלמד שלא להוציא אנרגיה על כעס, וויכוחים ואפילו לא על צחוק מיותר, כדי למשל את המאזן הקלורי המדולדל בגופנו, שמשתוקק לעוד פרוסת עוגה שכבר אין. 

ננגן ונשיר שירים עם דרבוקה. נרד יחפים אל הנמל. נרקוד במעגל אחד שכנינו הערבים. נדבר איתם בערבית, עברית, רוסית ואתיופית. 

ננסה ללוש קצת ממלאי קמח הטף שעוד נותר בארון. אולי להחמיצו ולהכין לנו אנגי'רה. אחד המאכלים הכי מזינים שיש. מה שנקרא סופר פוד. 

נחפש לנו מקורות נקיים של מים, עדיין נותרו כמה כאלה בכרמל. מעיינות טבעיים. 

נצא למסעות רגליים ארוכים ביערות הכרמל, ונכיר אותם בעל פה. 

ועדיין נתגעגע לשוק תלפיות. ולטעמם של תותים. של פלאח. 

ביום שאחרי. 

TROY

troy@troy.co.il