תפריט סגור

לצאת ידי חובה, או לבוא לידי מחשבה

אני חושב משמע אני קיים. 

אלה תובנות די ברורות שנהוג היה לשנן פעם בבתי הספר. כמו גם התובנה שבאמצעות מזלג לא מקלפים קלמנטינה,  באמצעות מברג לא כותבים במחברת, ודיון בקבוצה סגורה לא עושים בזמן שאתה מוצץ סוכריה על מקל. 

מה שאנחנו חווים ומה שאנחנו רואים במדינת ישראל בחודשים האחרונים, הוא טירוף מוחלט של מערכות. כל הזמן מדברים על מערכת הבריאות עד כמה היא כזאת וכזאת, עד כמה כושלת היא. ובכן, אנשים בריאים אי אפשר לייצר במקום שנקרא "בית חולים". בית חולים הוא מקום שבו נמצאים אנשים חולים. 

לאט לאט ובהדרגה נראה שבדיון הציבורי, זה שקיים עכשיו בפייסבוק, במה נוראית להשמעת דעה, נשכחה לחלוטין השפה העברית, כמו הייתה איזה אלמנט חסר ריגוש והקשר, משהו שאפשר לצקת לתוכו סתם מילים בלי כוונה. כמו לא הייתה שפת הקודש. עכשיו החול שולט, החילוני השתלט על השיח, והדתי מנגד – מתנגד. 

בצד, אוכלוסיה שלמה מקופחת, אלוף הראבן ז"ל, דוד שלי – קרא להם פעם "אחד מכל שישה ישראלים", בספר שעבורי היווה פתיחת ראש רצינית. נתמזל מזלי להיות אחיין לדוד כל כך מופלא, עם חשיבה כל כך פורה ועמוקה. השלימה אותו שולמית הראבן ז"ל, דודתי האהובה, עם "תסמונת דולסינאה" שלה, כתיבה חדה, משוייפת, כמותה לא ראיתי כבר שנים ארוכות. מבחינה רוחנית, שניהם גידלו אותי למי שאני היום. אחד מכל שישה הם כבר מזמן הרבה יותר. תסמונת דולסינאה. זוכר שזה היה עמוק מאוד ויפה. חייב לחזור לקרוא את הספרים האלה. 

ואלה השניים שאני ממליץ לכם להצטייד בהם כרגע, בזמן סגר או בידוד שכזה, כשכולנו נהיה ספונים בבתינו, רגועים ונרגעים, כלל לא מאזינים לחדשות (כי אין חדש תחת השמש), מבשלים לנו איזה מרק חם לחורף המתארך הזה, ומפתחים טיפה יותר את האיבר הזה, שאנחנו כנראה שכחנו לאורך הדרך, שהוא זה שמפעיל את כל המכשירים האלה שדבוקים לפרצוף שלנו, ולא ההיפך.

אני מרגיש עכשיו כמו ביום שבת.

ולכן אאחל לכם שבת שלום מעיר הקודש, חיפה. 

TROY

troy@troy.co.il

למי שחפץ במשלוח אימייל – זאת הכתובת. ראו עצמכם/ן מוזמנים.

  • אשר לפלטפורמה הזאת. מעוניין להותיר אותה כפלטפורמה לאנשים חושבים ולחשיבה חיובית ביסודה. כזאת שנותנת תקווה, צ'אנס, נשימה, ולא מגבילה, לא במילים ולא ברעיונות. 
  • מבטיח לחלוק רעיונות טובים שתשלחו לי במייל עם הקהל המתעצם שקורא את השורות האלה