אנה מריה יוקל, תמציות (הוצאת אפרסמון, תרגום: חנן אלשטיין)

"היום לא כל כך טוב, תנסה בעוד כמה ימים", זאת הייתה בעצם השיחה האחרונה שלי איתה, בביקור האחרון שלי בירושלים בעודה בחיים. סבתא פולה כבר לא הייתה איתנו. נותרה רק אנה מריה יוקל, השכנה המתמידה בדלת ממול, רק כמה שנים לאחור שתיהן רבו קשות ולא דיברו במשך שנתיים, הסיבה הייתה - אופן ההגשה של כוס תה, האם יש להביא את קנקן המים הרותחים מהמטבח ולמזוג לתוך הספל, או להרתיח במטבח ולהגיש את הכוס המבהילה ישירות מהמטבח. סבתא פולה דגלה בשיטה השנייה, בעוד שאנה-מריה בוגרת החוג הבריטי דגלה בשיטה הראשונה. הריב הזה גרם להן לא לדבר שנתיים.

חודשים ספורים אחר כך, מי שרשמה לי בהקדשה על עטיפת "צבע הפנינה", "לרועי שיזכה לראות בבואו של המיליניום הבא", ומי שזכתה בעצמה לראות את המיליניום הבא ועוד קצת, באוקטובר 2001 אנה מריה נטשה את העולם כדרכם של אנשים מבוגרים מאוד. 

בשיטוטים שלי איתה ברחובות ירושלים (טוב, הייתה רק פעם אחת כזאת, כל שאר הפעמים זה הייתי אני יושב אצל ה - כמו פסיכולוגית - אנה מריה המעשנת נון סטופ, בשאר הזמן היא בעיקר השתעלה) התגלתה אישה מאוד סקרנית עם יכולת התבוננות וגישה אל אנשים הצעירים ממנה ב 60 שנה ויותר. 

היא הייתה אישה מתבוננת וחכמה, אבל גם אקצנטרית, מורדת ושוברת מוסכמות.  בניגוד למה שהיא כותבת בספר, היא לא באמת ידעה לדבר עברית, וכל שנות חייה בישראל היא בעיקר המשיכה לכתוב בגרמנית וזכתה לעדנה כשהגרמנים גילו אותו מחדש בשנות התשעים. התחיל זרם של עולים אליה לרגל, וקהל קטן אך אדוק של מעריצים. 

"תמציות" שלה הוא איתות מהעבר, בחלקו גם אוטוביוגרפי, ולכן האישיות שלה מוקרנת החוצה, על האדם הההפכפך שהייתה, וגם שמץ לא קטן של התנשאות שלה כלפי לא מעט אנשים. התנשאות מוצדקת למדי, יש לאמר, כי הייתה אדם חריף מאוד, ולא פחות מזה, אדם עקשן. 

זה שממשיכים לתרגם אותה ולעסוק בכתביה גם עשרים שנה אחרי לכתה מהעולם, מראה עד כמה הכריזמה והכשרון שלה היו גדולים. זו הייתה באמת זכותה גדולה להכיר אותה. 

TROY