דחילק מוט'קה - טור אזכרה מיוחד לערב יום הזיכרון, לזכרו של ארז לבנון הי"ד שנפל חלל על קידוש השם, ואביו, מוטק'ה לבנון ז"ל, מייסדם של המקומונים של חיפה (ובכלל של שיטת המקומון) קורבן המודרנה והציניות, איש שכולו לב שעזב אותנו לפני 11 שנה בשברון לב, 4 שנים בדיוק לאחר הרצחו של בנו שיצא להתפלל בפינה הקבועה שלו סמוך לכפר בית אומר.

זה יום שישי כעת, בעת שנכתבות השורות האלה. קצת לפני זה בכיתי קצת, כשאורלי בתו של מוט'קה שלחה לי את התמונות שלו. הייתי בוכה יותר, אלמליא הצורך הדחוף שלא לאמר הבוער למלא את תוכנו של הטור הזה במילים לזכרו. בכיתי גם כי סיפרה לי שלא רק שמוטקה אינו איתנו כבר הרבה זמן, ובנו שנלקח בידי מחבל זדוני ארבע שנים לפניו, כעת התבשרתי שממש לפני חודש נטשה אותנו גם דפנה, אישתו של ארז שחלתה בסרטן, יש להניח בשברון לבה, והסתלקה בגיל כה צעיר. ככה נותרנו אנחנו, אנשי המקומונים של חיפה לדורותיהם, יורם מארק רייך ואנוכי ועוד שלל כתבים טובים שהיינו תלמדיו של מורנו ורבנו מוטק'ה ללא המנטור שלנו. ונכדיו, בניו של ארז, נותרו יתומים בגיל צעיר. טרגדיה ישראלית, חיפאית, של שכול ושל סבל, ושל יגון וכאב שאין כמותם. 

אבל אנחנו נשרוד את הזמנים. ובשעה שאני כותב את השורות, מסתיימת מסיבת אחהצ של שישי על גג הבניין בסירקין 21, שפתאום בשנה החולפת הייתה לו עדנה. תודות ליזם צעיר ונמרץ הבניין שהיה נטוש במשך כמעט שלושים שנה, מאז נסגרה מערכת "קול חיפה" שמוט'קה ניהל וערך, פתאום הבניין חוזר לתפארתו. שום שלט איזכור, שום פינת הנצחה. כלום, כרגע. נקווה שאולי הטור הזה יגיע אל העיניים הנכונות ומוט'קה שהוא גם יקיר העיר חיפה, יזכה לכבוד הזה. כל כך הרבה נשאר לעשות לזכרו של מי שהיה עם לוליק בלהקה הצבאית, והותיר אחריו לא מעט שירים יתומים, מזהירים, שכתב. שניים מתוכם יצא לי להלחין בעבר. אני מקווה מאוד שנוספים יבואו בהמשך. 

מוט'קה נולד ברומניה בשנת 36', איכשהו שרד את אימת השואה ו 14 שנים לאחר מכן עלה לארץ אל "שער עליה", אותו השער שדרכו נכנסה לארץ גם חווה אלברשטיין. על כך נכתב שירה, "שרליה". 

מוטקה היה תמיד איש שמח. מוסיקה תמיד בלבבו. 

^{כל התמונות בטור היומי של היום באדיבות משפחת לבנון לדורותיה, תודה לאורלי וחנה}

שנים ספורות אחרי שהגיע לארץ, ועדיין עם שרידים של מבטא רומני, הפך למפקד להקת פיקוד צפון. החייל הכי מפורסם ששרת תחת פיקודו היה בני ברמן, וכמובן היה את הזמר לוליק, אחיו של אושיק לוי.

בני ברמן גם היה זה ששר את שיר הליצן, למילותיו של מוט'קה. שיר מאוד מפרסם, מוט'קה כתב אותו. 

בני ברמן לא היה היחידי שהחליף עם מוט'קה מילים. גם שמעון ישראלי הגדול חלק איתו פנקס ועט כשכתבו ביחד מחזה לתיאטרון העירוני חיפה. 

התמונה הזאת למעלה של מוט'קה זורקת אותי אל היום שבו ישבנו בבית קפה שכבר לא קיים ברחוב הנביאים (מצב זמני, יודע עינת), כל התפארת הזאת עומדת לחזור ובגדול להדר בזמן הקרוב. מוט'קה היה מתמוגג. אני בטוח שבאיזשהו מקום בתוך ים האי וודאות של עולמנו הוא קורא את הטור הזה ומגיב. אם לא בתגובות שלמטה, אז בתגובות שלמעלה. אני לא ארפה, שלמה, עד שהאהבה תחזור אלינו.

TROY

זה לא מסתיים בזה יהיה לטור הזה עוד המשכים כי נותרו לי עוד הרבה מילים לספר אודות דמותו המופתית של מוטק'ה, מייסד שיטת המקומון בישראל, ואודות בנו, ארז, שהיה זמר בחסד ונגדע באיבו. אך בשל היותנו כרגע באבל עדיין נרפה מעט מזה, ואחזור אל הסיפור היפה הזה בהמשך.

^{תגובות שלכם כדאי ואף רצוי לכתוב למטה או ל troy@troy.co.il}