היומן של תומר אלדובי פרק 2 - שעה נסיעה מתל אביב, הרגשתי בחוץ לארץ

עד שהתחילו המהומות וההחלטה שלי לעזוב את העיר התחתית, כבר חייתי כמה שבועות בחיפה ותהיתי איך לא הגעתי אליה קודם. חשבתי, איך ביקרתי כאן רק בבהאיים בתור ילד ועוד פעם אחת בחוף הים ובטכניון בטיול עם סבא לפני שנים. ולמה כל כך התלהבתי? כי חיפה ענתה ממש על הציפיות שלי, שכדי להגשים אותן עברתי מלכתחילה.

הסיבה הראשונה הייתה כדי להיות עצמאי ושם זו הפעם הראשונה שגרתי לבד ושניהלתי משק בית. סוף סוף זה הוגשם ואני בלי הורים, בלי חפירות ורק עם הכלבה. בכל זאת, כבר הייתי בן 28 והקורונה והבידודים לא ממש מקלים על החיים עם המשפחה בבית גדול ככל שיהיה. 

מולי נהנתה מריחות חדשים ומסקרנים והסניפה את כל השכונה, ואני עפתי על השקט והדירה החדשה שעיצבתי לי בדיוק כמו שרציתי. 

הסיבה השנייה הייתה להיחשף לתרבות הערבית כחלק מהתחקיר להצגה שאני עובד עליה בימים אלו – ועוד תקראו עליה בטורים הבאים. זה אולי נשמע הזוי, אבל בארץ כמעט ולא שמעתי ערבית עד אז. 

בחיפה, ובעיקר בתחתית, הכרתי אנשים חדשים ושמעתי אותם מדברים בערבית והרגשתי כמו תייר. כן, גם בתל אביב וברמת גן, ששם גרתי כל חיי, לא שומעים שפה אחרת. העברית שולטת שם ובחיפה לעברית יש מקום משני לפעמים. בחיפה הבנתי בפעם הראשונה שהערבית, שפה של 20% מאזרחי המדינה, היא מוצנעת מדי ביותר מדי מקומות. אבל שם זה היה נוכח בכל מקום - בבתי הקפה ובברים, בחנויות ובמסעדות.

 "פלורנטין החיפאית" הפתיעה אותי לטובה עם מחירי הרצפה של האלכוהול, האוכל והקפה. הכרתי אנשים באפליקציות היכרויות שזרמו איתי לצאת לטייל ועברנו מבר לבר, ממסעדה אחת לשנייה במושבה הגרמנית שהייתה קסומה ואירופאית כל לילה מחדש. לגמרי הרגשתי בחוץ לארץ. לפעמים עליתי ברגל עד למסדה או לקחתי את הכרמלית, הרכבת התחתית היחידה בישראל שחוסכת כל כך הרבה זמן. 

הכרתי מלא חברים בגינת כלבים, אחד משפרעם, כמה מקומיים שנולדו בחיפה, אחת מהדרום וכולם צעירים, בני גילי, וכולם גם ערבים. וזה היה מעניין ומיוחד ורק שם הבנתי כמה זה היה לי חסר. כמה זה חבל שעד עכשיו כל חיי היו לי בעיקר חברים יהודים. עכשיו, ברור שאפשר להגיד מה זה כזה משנה, אבל לי זה שינה. אני רציתי להיחשף לדעות שונות ממני, להכיר תרבות חדשה וחגים אחרים ובעיקר לבחון את תחושת השייכות.

 דווקא שם, באופן מפתיע, בעיר חדשה ובלי חברים בהתחלה – הרגשתי הרבה יותר שייך מתל אביב. הרוגע החיפאי, אפילו בעיר התחתית, סייע לי ליהנות מהפשטות וממה שעשוי להיראות מהצד כמחסור. אז הבנתי שלחיפה אין יחסי ציבור טובים.

 אפרופו "מהצד", הזמנתי חברים מהמרכז שיגיעו לבלות איתי ולא הייתה זרימה. אז צילמתי לסטורי שאני משלם 20 שקל על כוס יין ולכולם דאגתי לספר כמה שכר הדירה שלי זול. התלהבתי על המעבר, על גינת הכלבים המאולתרת מתחת לבית ואפילו נהניתי מהשאלה הקבועה "למה עברת מתל אביב?". שאלה שתמיד נשאלה בפליאה או בחצי כעס, כאילו עשיתי משהו אסור או מסוכן. עברו עוד כמה שבועות של כיף ואז הגיעו המהומות, שברי הזכוכיות ברחוב, הפחד לצאת בשעות החשכה.

תודה רבה,

תומר אלדובי

עיתונאי ויוצר תיאטרון 0545772280