קורס שדרני הרדיו של רדיו תל אביב עמד להתחיל אז באותה העת, ובנוסף להנחיה והדרכה של דורי בן זאב, אנשי התחנה הבטיחו למשתתפים השתתפות של שמות נוצצים כמו ארז טל, אברי גלעד ומה שהיה גולת הכותרת מבחינתי - מיכל ניב.
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. ולך תסביר לאנשים ששילמו ממיטב כספם שאיש מבין כל השמות הנוצצים הללו לא מתכוון להשתתף, היחידי שאיכשהו כן הופיע, וגם זה באופן חלקי ביותר, היה דורי עצמו, שבעצמו נאלץ לחתוך אחרי תקופה לא קלה, מאיר אריאל בדיוק מת. כשחזר לקראת אמצע סוף הקורס הוא הקדיש את השיעור הראשון, המופתי לגמרי, לחברו בנפש, מאיר אריאל.
אבל מיכל ניב לא הופיעה. ארז טל לא הופיע. אברי גלעד גם כן לא. ואלה היו הימים הנוצצים והיפים של רדיו תל אביב הצעיר, שזה עתה קם (שלוש שנים קודם). גם איש מבין משתתפי הקורס הלז מחזור קיץ 99' לא יהפוך למגיש ברדיו. אחרי זילזול מתמשך שכזה, איך אפשר להאשים אותם בדבר כזה.
התנצלות מדורי (מנהל הקורס) לא שמענו עד עצם היום הזה. ומיכל ניב בחרה להתנצל באופן קצת מוזר. היא התאבדה. כולנו השתתפנו בלוויה, וככה זכינו לראות ולהכיר מקרוב את ארז טל, אברי גלעד, אסף אמדורסקי וכל המי והמו של תל אביב העיר הגדולה.
אבל ההיסטוריה לא התחילה ביום ההוא. ומיכל ניב לא הייתה אדם זר עבורי. לאורך האייטיז ניהלנו שורה של שיחות לילה ארוכות, ומיכל ניב הייתה ציפור לילה אמיתית.
הייתי מעריץ שרוף, אבל יותר מכל אהבתי כל דבר שהיא שידרה, בייחוד את ניק קייב, שלחברת התקליטים הישראלית לקחת חודשים ארוכים, ארוכים מדי, להדפיס ולהפיץ את אלבומו (Tender Prey) בארץ. את תקופת ההמתנה עד שהאלבום ינחת במרכז הכרמל, העברתי בהתעלקות על מיכל. אלה היו שיחות אינטימיות ושקטות. "זה הקול שלי, אני לא באמת עצובה". בשעות שאנשים נורמאליים אמורים ללכת לישון. עוד חלק ממטען האהבה הזאת למוסיקה איכותית העברתי לדני קרפל המנוח. ספרתי לו על אהבתי לאמני ג'אז אוונגארד ודני גילה לי, בימים שישב ומכר בחנות הדיסקים בדיזינגוף סנטר כהשלמת הכנסה, הרבה אמנים חדשים. אחת מהם הפכה להיות חברת נפש עד עצם היום הזה, אתם מכירים אותה ממפלצות התהילה של משינה, וקוראים לה - מרלה גלן. היא הופיעה בפסטיבל הבלוז החיפאי, המיתולוגי, זה שכולנו גדלנו עליו. לצד בוב דילן, ביבי קינג, ולהקת הרוק סווייד (טוב, זה לא היה בדיוק פסטיבל בלוז נטו).
דני המשיך ללוות אותי לאורך השנים, הוא היה מורה שלי בבית הספר "הד", וגם הפגיש אותי פנים אל פנים עם לא אחר מאשר ג'ון זורן בעת ביקורו בארץ, יחדיו עם המתופף המיתולוגי ג'ואי בארון, כנראה אחד המתופפים הכי גדולים בעולם, עד עצם היום הזה. אפילו הספקנו אני ודני לעשות אייטם אחד בעיתון "דבר" המנוח, שבו הוא התראיין ואני הקלדתי את הדברים שאמר, אודות עפרה חזה המנוחה בפסטיבל מונטרה.
אני חייב לדני כל כך הרבה, והמשבצת שלו "קול הג'אז הזה" שודרה באוויר שנים על גבי שנים בסמיכות לזו של מיכל ניב, שלכבודה התכנסנו כאן היום. זאת הייתה שעה ייחודית (אם לא שעתיים) של עונג צרוף. נוגנו שם סקיני פאפי, לצד בליקסה בלגארד, קוקטו טווינז, וכל הצוף שרק ניתן היה להפיק מתוך קלחת הרוק האלטרנטיבי. כמובן מינימל קומפקט, מארק אלמונד, ועוד שלל אמנים עמוקים מאוד, פיטר האמיל למשל.
חשובה לא פחות הייתה התוכנית "קצת אחרת" בעריכת יוסי כסיף ובהגשת אורלי מורג. יצאתי אז בשליחות "מעריב לנוער" כדי לראיין את שני היקרים האלה. בפעם הראשונה שפגשתי את אורלי, זה היה קצת כמו לפגוש את אלוהים. את הקול הזה, המושלם, במציאות האמיתית. הסמקתי מאוד, אבל מאז ביקרתי אותה אין ספור פעמים ב"קול המוסיקה" שם ישבה ושידרה תדיר. לימים נודע לי שרבים מההקלטות ב"אוניברסיטה הפתוחה" נושאות את קולה. והייתה שם בהלני המלכה 21 בירושלים - גם רות אלמגור רמון, הלשונאית האלמותית של "קול ישראל" (לימים התאגיד), ושדרנים עורכים אדירים - רות כידן, יוסי סיאס, מנחם גרנית (שהגיש לפרקים את "עד פופ" לצד מיכל ניב), נועם גילאור (שהחליף את שניהם והפך להיות הפנים של להיטי התקופה, כמה שנים אחרי שדורי בן זאב עשה זאת - "ערב טוב ערב טוב" ב"עוד להיט"), עפרה הלפמן ומנחם פרי היו מין צמד חמד שכזה, אבל פרי היה בעצם ה-קול לאורך הרבה שנים של רשת גימל, כשהתחנה חילקה פרסים בשידור, ועשרות מעריצים היו עולים על הקו בהתלהבות יתירה ומשתתפים בשידורים.
ארז טל ואברי גלעד הגיעו אז, אי שם באייטיז, אל מגדל הנביאים בחיפה, וזה היה בקיץ, ושידרו שם את הלהיט המומצא, יוזמתו של אברי, "דמשק" של האמן הלא מוכר, ריצ'רד סטריינג'. זה הפך להיות להיט הקיץ בגל"צ. "מן ניסוי המונים שכזה", אמר לי פעם אברי. חוץ מאברי היחידי שהעז לשדר את השיר הזה היה יוסי כסיף ב"קצת אחרת", שם הייתי מתארח באולפן באופן תדיר, יושב ורושם לעצמי רשימות. אברי, ארז, וגם דורי שהיו קולגות שלי לאורך השנים בעיתון ראש1, עשו עשייה לא קטנה ברדיו הישראלי. אנחנו חייבים להם כל כך הרבה.
כל השמות האלה, הם אלה שגידלו אותי. כי אם לא הביקורים האלה בהלני המלכה 21 מי יודע לאן היו מועדות פני בהמשך. והם לא היחידים, שמעון פרנס - הגדול מכולם, ירושלמי אסלי, שכולו לב אחד גדול, יקיר אביב, שוש עטרי המנוחה, טוני פיין, לאה עוז המנוחה, ענת דולב המנוחה, חיים אדור שפרש, אהרון פררה, ואפילו אמנון שילוני שניהל למשך תקופה את גימל, רוני ידידיה, בועז כהן, אסתי סילפן, ערן ליטוין (שהחל את הקריירה שלו בתור מפיק התוכנית של ארקדי דוכין - שם התארחתי בשעתו), ואפילו לאון פלדמן החיפאי, שגדלנו במרחק של שניים וחצי רחובות באותה חיפה של האייטיז.
את יובל גנור, להוציא הופעת פסנתר אקראית אצלו בבית, לא יצא לי להכיר ממש. אבל אז באמת קם דור שלם של שדרנים חדשים. והם נפלאים בעיני בדיוק כמו דור חסמה שקדם להם.
ועוד שמות שלא נרצה לשכוח, בני דודקביץ', מלאכי חזקיה ודן כנר - קולות שאי אפשר לשכוח, האחת היחידה - דליה הלר, וואו איזו אישה עמוקה ומרתקת, איתן גור ששידר להיטי דיסקו במשך שנים, שמירה אימבר, אבי אתגר, אורנה יקיר, יהודית בן יעקב, גלעד בן שך המיתולוגי, שגם ניהל את גימל למשך תקופה, עופר נחשון שניהל איתי שיחות נפש עמוקות לתוך הלילה באולפן 13, רויטל עמית, ורד יפתחי-גרין, ונחתום עם איש יקר באמת שהותיר עליו חותם ורושם גדולים - יגאל רביד.
כל אלה אנשי הרדיו הגבירים, הענקים, שגידלו אותי.
"תתחתן איתי", לחשה לי מיכל ניב בסרקזם, השעה הייתה 11 בלילה, ומחר יש לי בגרות בפיסיקה, ואני יודע שאני הולך להכשל. "אתה מתקשר כל כך הרבה. לא, זה בסדר, אני בסדר גמור עם זה. ואל תפסיק". אבל זה הפסיק, ומיכל ניב לא הגיעה אל הקורס ברדיו תל אביב. במקום זה היא התאבדה.
השיר הזה מוקדש לזכרה, ולמוקדש לכל אנשי הרדיו לדורותיהם שגדלנו לצילם. אנשים ענקים, שידעו לקדש להוקיר ולהעריך את המוסיקה, והעבירו לנו את מטען האהבה הזה בשלמותה.
TROY
רועי הראבן
כ"נ מעריב לנוער בעבר, ואיש ציפורי הלילה בהווה.
troy@troy.co.il