זה לא רבעים, נעם רותם

זה לא רבעים, נעם רותם. זה שיר חדש שלנו. גנצ לאוניד הם טרוי ומאור מיילס ויזל. טרוי קלידים שירה תיכנותים, ויזל אמון על עבודת הגיטרות המופתית. כמו בכל בכל השירים באלבום הזה "צומת נטופה", שהוא אלבום שמתייחס אל המצב יותר מכל אלבום אחר בישראל. או כמאמר נשוא השיר, נעם רותם, את השיר החזק ביותר אתה עשוי לכתוב בכלל לזמר אחר, ובמקרה הזה - השיר יועד במקור לנעם רותם. והוא עדיין שם, במקום הזה, בעיני רוחי, כשאני מקשיב לפיזמון של השיר, אני שומע אותו מבוצע יחד עם נעם רותם ושלומי שבן, שני האחים שלי למחנה הליבראלי, החילוני, הסמנים היותר שפויים של התרבות המוסיקאלית הישראלית.

כי ישראל, מה היא ישראל? - אם לא אסקופה ריקה. פתח של משהו חדש, שמישהו הגדיר עבורנו לפני למעלה ממאה שנה, ומאז הרעיון נזנח, נעקר מלב, כמו נשכח. עת הופקר בידיהם של בעלי אינטרסים כאלה ואחרים, מחנות לכאורה, פלגים על פלגים בתוך מה שאנשים עצלנים אוהבים לכנות "עם". 

לא בכדי מחנה ה"שמאל" (מה זה?, הרי אף פעם לא היה פה באמת שמאל)  בחר בעצמו לקרוא לעצמו כעת "הדמוקרטים". כי בישראל, כמו בארה"ב אחותנו הלא בדיוק תאומה, יש כאן פחות או יותר שני מחנות מתהווים. האחד, ליבראלי שוחר שלום, ואילו האחר, שמרני, קופא על השמרים, נשען על מסורות ישנות, בעיקר מסורות של דת. 

זה לא רבעים, המשל, ואולי הפשט הוא זה לא רובעים. כי הרובע היהודי נזנח מזמן, ביום שבו הוכרזה מדינת ישראל. וכל הרעיון היהודי בכללותו, הדת הזאת, הלאום לכאורה שאנחנו כל כך נאבקים לשמר. האמנם?

דוד שלי, אלוף הראבן ז"ל, גדל בתוך קהיליית המודיעין הישראלי. לימים, בשבתו במכון ון ליר הוציא שלל ספרים, חלקם אפילו נכנסו לתוכנית הלימודים בתיכונים. בהגדירו את הערבים, אזרחי ישראלי, כאחד מכל ששה ישראלים, הוא הזכיר לנו שיש לקהל העצום הזה (עכשיו הערבים הם אחד מכל חמישה ישראלים) צרכים משלו, הגדרות משלו, ורצונות משלו. הוא גם הזכיר לנו משהו שרבים בחרו פה לשכוח, שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. הזכיר לנו, והקים את מה שנקרא אז "שלום עכשיו". אירגון שהושלך הצידה בדיעבד. הוא הרי לא רלוונטי, רוצים להגיד לנו רבים. כשאישתו של אלוף, דודה שולה, שולמית הראבן המנוחה, קראה לרדיו הצבאי בשם "גלי צהל" (הייתה בין מקומיו), היא לא תיארה לעצמו שלימים יהיה זה הרדיו הזה, במתכונתו הנוכחית כגלגלצ, זה שיקבע עבור כולנו מה יהיה הפסקול הלאומי. איזה שירים מותר לשמוע, איזה לא. מי שם אותם? ובאיזה זכות? איפה במגילת העצמאות כתוב שפסקול חיינו צריך להיות מוגבל ל 20 שירים בקושי? ובעיקר, מה דמוקרטי בזה?

ולאן נעלם המחוקק, ומתי בעשרים השנה האחרונות חוקק פה איזה חוק משמעותי שעוסק ביצירה ישראלית? 

באחרית ימיו, הקים  בירושלים את עמותת "סיכוי", כשלצידו יושב מנכ"ל ערבי שותף, ד"ר אסעד ע'אנם, אלוף ניסה להקדים ולשאוף לעתיד טוב יותר עבור השישית שהפכה עם הזמן לחמישית. עמותת "סיכוי" ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה בחיפה. 

ובמזרח התיכון הזה, אתה יכול ללחוץ על דוושת הלאום הפרטית שלך חזק ככל שתוכל, ועדיין, זהו מזרח תיכון.  כדי לשרוד בתוכו, כדי להוות חלק מרכזי בתוכו, ארבעת החמישיות של הישראליות חייבת ללמוד לדבר את השפה של החמישית הנותרת. לא כמאמר אותם פרשנים קיצוניים, אלא פשוטו במשמעו, לדבר ערבית זה צורך קיומי של כולנו. לדבר ערבית כי רק ככה באמת נוכל להבין את הרצונות, ואת המקומות שבהם אנחנו נפגשים. אחרי הכל, לא הגענו לכאן סתם. ואם הגענו לכאן, זה כדי לפגוש את אלה שנועדו להשלים את הגורל שלנו, החמישית. המפתח לקיומנו בפתחה של תקופה חדשה זאת.

זה לא רבעים הוא שיר מחאה. נגד כל הבדלנים, אלה שמשקרים לעצמם וגם לנו בפרצוף. באומרם שניתן להגדיר פה משהו באופן חד צדדי. כאילו יש פה ציבור שלם שנועד למחיקה. "על מה אתה מסתכל? אף אחד כבר לא חי כאן. אשנבי יריה, מהמאה שעברה. על מה אתה מסתכל? אלה לא אנשים חיים. הם גידלו ילדים, האם גדלו להיות טובים?"

כל המלחמות שקורות כרגע, קורות בגלל סיכסוכי עבר. לא משקפות את הרצונות האמיתיים של שלל העמים שחיים כאן. זה לא רבעים משקף את הצעקה הזאת, של מי שנכפה עליו בכוח המשבר המזרח תיכוני, הוא אותו סיכסוך מזרח תיכוני ישן, זה שאף אחד כאן לא באמת מוכן לקחת על אחריות ולהתחיל לטפל בו מהשורש. 

כי הסיכסוך הזה הוא רק שיקוף של הסיכסוך שבתוכנו, בין מה שהיה פעם (יהודי), למה שהוא עכשיו (ישראלי). וזה בכלל אל עניין דתי, כי הדת נגמרה מזמן, ביום בו הומצאה הטכנולוגיה, והיא כבר דת חדשה בפני עצמה. ואולי הגיעה זמנה של דת חדשה יותר, עדכנית, כזאת שיודעת לעשות שימוש במה שיש, במקום במה שאין. 

TROY