יוסי לא היה עושה מזה עניין. אני מקדיש לזכרו את הרצועה החדשה הזאת, מתוך אלבום חדש שיצא ממש עכשיו הנושא את אותו השם. יוסי היה אוהב את הרצועה. בוודאות.
כתבתי פוסט שלם באתר ההוא, פייסבוק, איפה שאנשים מסויימים עדיין כותבים, משום מה, ועכשיו אעלה אותו גם לכאן:
בסופו של דבר, כנראה, זה בשעת מותו של אדם שאתה מזהה באמת עד כמה הוא היה קרוב אליך. וגם אם לא דיברתם שנים, וגם אם איש לא עידכן אותך בשבועות האחרונים שהאיש גוסס.
כי זה מספר די קצוב של אנשים שאתה מזהה על פי קולם מייד כשהם אומרים לך שלום, וגם הם מזהים אותך בחזרה, אפילו אם עברו עשר שנים שלא דיברתם. כי מידת ההשפעה שיש לאדם בודד על החיים שלך, היא לא בדיוק דבר שמדיד בכלי היום יום. אתה צריך לחוות את ההיעדר המוחלט בשביל לדעת למדוד אותו.
זה לא שעברו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. היינו מדברים מדי פעם לאורך השנים. אבל המחשבה או החצי מחשבה, או ההזייה, שאני צריך להרים אליו טלפון ולשאול לשלומו, היא משהו שהתגלגל לי בראש בחודשים האחרונים.
יוסי כסיף הוא אדם שאני מתקשה לדבר אליו בלשון עבר, כי היום יום שלי, השגרה שלי, מי שאני, הזהות המוסיקאלית שלי, וגם חלק מהוייב הכללי של הקיום שלי, לאן שלא אפנה ומה שלא אשמע, תמיד יהדהד אליו בחזרה.
אותן שעות לא מעטות שביליתי במחיצתו ובמחיצת אורלי מורג באולפן 13 של רשת גימל, מאחורי הקלעים של "קצת אחרת", שעות שאני אוצר בתוכי, אלה היו חוויות צרופות. עם האוזניות על האוזניים, בזמן שאורלי אומרת בקולה השקיט האלוהי משהו - ציווי חותך קיום - "שקט", הפרסומות נגמרות, די לקשקש, והשידור מתחיל. ואתה מתייחד עם הטקסט הזה המצומצם, המנוסח היטב, שהייתה מקפידה לשרבט ולערוך בשעות שלפני השידור, תוך שיוסי מגניב לה אינפורמציות והיא מיישרת אותן בשפתה הייחודית כך שינעמו לאוזנו של המאזין, וגם מטביעה תוך כדי לשונות ושמות מעוברתים ללהקות שכסיף היה היחידי להכיר עד אותו רגע. ואיזה להקות אלה היו. U-2 הרבה לפני שהפכו להיות להקת האיצטדיונים שכבשו את כל העולם. הפיקסיז, בזמן שרק כסיף, אני, ועוד שלושה וחצי אנשים (מאזיני קצת אחרת) סגדו להם, פיטר האמיל ועוד מלא דברים.
תדמיינו את הרגעים הקדושים האלה, הפעם הראשונה שבה נחשפתי אני אל הקולות הייחודיים האלה. באולפן של קצת אחרת. בזמן אמת. או בבית מאחורי הטייפ, תוך שאני מקליט את הצלילים שלקח שנים ארוכות עד שהגיעו לארץ באלבומים, אם בכלל. פתאום ברגע אחד, כל העבר הזה חוזר, מתקרב בחזרה, כאילו זה היה רק אתמול. הסינגל הישראלי הראשון במאה ה - 21 ברשת גימל (כן זה אני, ויוסי כסיף יזם את מבזק החדשות הזה בגימל איזה איש גדול). רגעים שעיצבו אותי. ועוד פעם פגישה מאוד משמחת באולפן של ערן ליטוין עם ארקדי. או כשאני פוגש את מנחם פריי באותו אולפן 13 כדי להנציח את השידור האחרון של גימל מהלני המלכה. אותו אולפן שהייתי מנהל בו שיחות נפש עם עופר נחשון תמיד יש שם יוסי כסיף ברקע, גם אם הוא לא נוכח בגופו. ממש כמו עכשיו. רוחו איתנו שורה, משרה אווירה, שלווה. על ציר הזמן, זה לא ישנה כמה זמן יעבור. מידת ההשפעה היא מידת ההשפעה. ואין בעצם עוד אדם אחד בפיד שלי שזכה לכמות כזאת מרשימה של הספדים. אבל מה שאני בא להגיד מעבר לכל הדברים האלה, זה שיש כמות ממש מצומצמת של אנשים שאתה מזהה אותם, והם מזהים אותך בחזרה - מייד אחרי שנאמרת המילה שלום, גם אם לא דיברתם עשר שנים.
ואלה האנשים שהם באמת האנשים הכי קרובים אליך. חברי הנפש שלך. הנשמות התאומות שלך. יוסי כסיף היה חבר אחד שלי קרוב. ואיך שלא אחשוב עליו, תמיד אזכור אותו עם חיוך. כי ביום הדין, בסיכומו של דבר, נספרים רק הדברים הטובים באמת. כל היתר מתקלף ונעלם, ואתה נזכר רק בתמצית האמיתית של הבן אדם, מי שהיה באמת. מה שהשאיר אחריו. אין ספק שיוסי כסיף השפיע המון, והשאיר אחריו מטען עצום.
TROY