שמירה אימבר, הראיון האחרון. כמה מילים מזווית אישית על עולמם של הקריינים של קול ישראל, דינוזאורים אדירים שנכחדו מהעולם ומההוויה הארץ ישראלית.
פעם, בעולם אחר, בתקופת ההתבגרות שלי, היתה לי סבתא שגרה בירושלים, פולה, וחלק מסויים מתקופת התיכון שלי, במקביל לעבודה ב"מעריב לנוער" ול"ראש 1", ביליתי שעות נוספות בין המסדרונות של קול ישראל בהלני המלכה 21. אני צריך להודות, כנראה, ליוסי כסיף ולעפרה הלפמן שהם היו אלה שבחרתי לסנג'ר כל פעם כדי שייגשו אל הש.ג. ויכניסו אותי אל היכל הקודש של המשדרים ברשת גימל, רשת ב, קול המוסיקה וקול ישראל בערבית.
עדיין שומע את צליל קולו של צדוק מור המנוח מתנגן לי באוזן. הוא היה בסך הכל פקיד תקליטיה, האחראי על קיטלוג התקליטים והדיסקים החדשים שיצאו בתוך המערכת המומחשבת של קול ישראל, בעידן של טרום דיגיטלי. תחנה קבועה בכל פעם שבאתי לבקר. משהו בצליל חיתוך קולו נשאר חקוק לי בראש, והוא אפילו לא היה קריין, רק אחד שהקרינה המדומה מהאולפנים, כמה מטרים מהמקום שישב, השפיעה עליו.
הרדיו של אז, טרום עידן האינטרנט והסטרימינג, היה בעל השפעה עצומה על כולנו. זאת הייתה הדרך להעביר את הזמן במשמרות לילה, למי שעבד לילות, או תוך האזנה בזמן הליכה בווקמן, או בבית במטבח (יש אנשים שעד היום לא מסוגלים לפתוח את הבוקר בלי רשת ב). זה היה רדיו טייפ, מן מכשיר כזה שהיית מכניס לתוכו קלטת, ומקליט את השירים החדשים ישר מהרדיו. לקנות תקליט, דיסק, היה דבר יקר, ומוסיקה לא הייתה זמינה לך חופשי בעולם נטול מאמץ כמו היום, לכן גם הערך של המוסיקה היה אז בעל משקל אחר לגמרי, ויחד איתם הקולות המלוטשים, היהלומים של הכתר, הקולות שליוו את פסקול חיינו, הם הם שדרני קול ישראל, אותם אנשים שפגשתי בין מסדרונות "קול ישראל" שבבניינים הישנים בהלני המלכה 21. היה כבוד גדול להיות קריין, והיה כבוד שהמאיזינים הפגינו כלפי קריינים.
עברתי פעמים אין ספור לידה, אבל איכשהו פיספסתי לגמרי את שמירה אימבר שבדיוק הסתלקה מהעולם השבוע. איכשהו לא ידעתי לתאם בין הקול המיתולוגי מהרדיו לפרצוף. או שהייתי עסוק מדי בלבקר את אורלי מורג באולפנים של קול המוסיקה, או להתלוות אליה ואל יוסי כסיף בשידורים של "קצת אחרת".
שמירה אימבר הייתה השדרנית הראשונה של "קצת אחרת" בשנות השבעים, מה שהפך להיות בית ספר למיטב המוסיקאים בישראל, שם שמענו לראשונה את המוסיקה הכי איכותית ומסקרנת, מאתגרת ויצירתית שיש, מוסיקה שהניעה אותנו בהמשך ליצור בעצמנו. אלה היו שעתיים חד פעמיות ברשת גימל, שחרגו מהנורמה, וחיברו אותם אל העולם הגדול באופן מפעים.
מה שייחד את הקריינים האלה כולם. את שמירה אימבר, חברי היקר מנחם פרי, אורלי מורג, ועוד שורה ארוכה של קולות ייחודיים, זה היה הליטוש המיוחד. הרהיטות שסיגלו לעצמם, בקשר האינטימי שבינם לבין המקרופון. עברית מאוד מוקפדת, צחות לשון, ואיכשהו כל הקריינים האלה של "קול ישראל" הם כולם פיגורות יוצאות דופן, אנשים שראויים להערצה. והם אכן זכו לה.
הם השפיעו על חיינו מאוד, בתקופה שזה היה כל פס הקול שניתן היה לשמוע, ובתקופה שצחות לשון ולשון נקייה בכלל הייתה הנורמה המובילה. הם היו, ועבור הרבה אנשים עודם, האור שבראש המחנה. ואיכשהו זה אור שהולך ונעלם. לא יהיה יותר רדיו אחד שמשפיע על כולם. לאיש לא יהיו יותר את הכוח הריכוזי הזה. ולכן גם לא נשמע יותר קולות כאלה, עמוסי מטען ויכולת, שהתרכזו מאוד ביכולת ההגשה שלהם מול המקרופון, מתוך יראת כבוד, אחרי הכל הם דיברו אל כל העם.
הראיון האחרון עם שמירה אימבר שבראש הטור היומי הוא ראיון מרתק. אלה המילים האחרונות שלה. זה סיכום מופלא של תקופה. ודווקא בזה היא שבה לקבל את תשומת הלב שהיא ראויה לה. תמצית אחרונה של תמונת חיים עשירה, ותרבות חיים אחרת, חכמה, וגם בועטת במידה לא קטנה. יהי זכרה ברוך.
TROY