בעוד אנחנו הלכנו לסקר היום את ההופעה של ערן צור בבית הכט, במקום שהוא בעצם השריד האחרון של מה שהיה פעם מרתף עשר, מוגש לכם ולכן כאן בפינת הנוסטלגיה מדור שכולו עינת קליש רותם.
זה בעצם מוזר, אבל מאז עלה הטור היומי הזה מחדש באתר טרוי המחודש במרץ האחרון עדיין לא ממש התייחסתי לראש העיר של חיפה, זאת שתמכנו בה (ואנחנו עדיין תומכים) מיום הבחרה, ולמעשה - עוד קצת קודם.
זה היה פוסט מאוד ספציפי שבו הכריזה עינת על הסיכוי האמיתי שלה להבחר, שגרם לי להבין שהתקליט, זה שכל הזמן התבכיין שיהב שתה לי ויהב עשה לי, התחלף בתקליט חדש, כזה של מנצחים. כמה שבועות לאחר מכן כבר הייתי מגוייס מטעם עצמי, באותו אירוע עצמו, אירוע גאווה שהאגודה ארגנה ושאליו הגיעו כל המועמדים לדבר, במה שהיה פעם קפה טיפול המיתולוגי - הגיעה עינת לשתי דקות קצרות, ומיד היה ברור שהיא הסוס המנצח. גם יהב שיצא מן האירוע כבר התייחס אז אל עצמו בתור ה - מפסיד. "היא הולכת לעשות בית ספר על גב התושבים", הוא אמר לי ביציאה, "איש ציבור אמור לצבור איזה רזומה ברקע שלו, לעבור כמה תפקידים עד שהוא נוחת בכיסא ראש העיר". זה בסדר, גם אמא שלי, כשהגיעה אל חוג הבית הראשון שעינת הזמינה אותה אליו זה היה אירוע גאווה בקפה טיפול, שש שנים לפני האירוע שבוידאו. גם אמא שלי לא ידעה לאן היא נפלה, וגם עליה - עד היום - הרבה שיעורי בית לעשות.
ואני חשבתי, ואני עדיין חושב, שיהב הוא קצת אניגמטי וקצת צודק, אבל יכול להיות גם לגמרי טועה, כי כדי לשנות מנגנונים אנחנו זקוקים לאנשים כאלה, שבאים מחוץ למערכת.
כעת, עינת קליש רותם עדיין לא אמרה את המילה האחרונה, והבחירות עדיין בפתח. אבל אני אומר לעצמי, ואללה, אותו דבר כמו מה שחשבתי לפני שנתיים בערך - עינת קליש רותם היא המועמדת הכי ראויה כרגע בישראל לראשות הממשלה.
היא נטולת פניות, היא לא פוחדת מאף אחד, היא באמת מבינה את מה כדאי לתקן, והיא פועלת נמרצות כדי לשנות דברים. זה שהיא לא יודעת לדברר את עצמה נכון, זה עניין אחר, נובע ממבנה אישיות, שבו הפוקוס הוא לא על הפרסונה עצמה, אלא על מה שהפרסונה הזאת עושה. היא מראה שקופה לכל מי שפוגש בה, ואנשים עקומים תמיד ייראו בה עקמימות.
איכשהו הצליחה לריב עם כמעט כולם, וגם אני אחד כזה, קשה מבחוץ, אבל רך מבפנים. למרות הכל, היא שלנו לעוד הרבה שנים.
TROY