צילום: גבריאל בהרליה
מיוחד ל קח תאכל תעצור בחיפה הפקה של Haifam, רדיו בהקמה
מאת: רועי הראבן
20.7.2024 שעה 18:29
חמישי הקרוב בוונדבר 25.7.24 בשעה 21:30 יעלה ויבוא מי שנולד ביקנעם, אבל בילה את רוב ימי הנעורים שלו שלפני ההצלחה הגדולה בעיר חיפה.
35 שנה עברו מאז "מוטקה מספרים" העביר לי פתק משורבט בכתב ידו העגלגל, ושאל אותי אם ברצוני לנסוע אל העיר הגדולה, תל אביב, לראיין שם את הלהקה החדשה הזאת, "הפושטקים האלה גדלו בחיפה", הוא אמר לי תוך שהוא פולט עשן סיגריה, "לך תברר מה הם רוצים. הנה פה רשום המספר של אחד סולו יורמון, תיסע לשם. כן, אני יודע שאתה מפחד לצאת מחיפה, אבל תתגבר, ואגב, כדאי שגם תתבגר, כבר חצי מהקוראים של קול חיפה בטוחים שרועי הראבן זה בעצם אני". כן, תל אביב, זאת העיר שאביב גפן כתב עליה, "כבר חצי תל ברוך יודעים שאני יהודי".
שטרית מעיד, "כל הרומן הזה עם האמרגן סולו יורמן נמשך בסך הכל שמונה חודשים, ובאותה עת בקושי הופענו חמש הופעות, אחת מהן הייתה בבריכה של יקנעם, זאת הייתה התרגשות גדולי עבורי לחזור להופיע בעיר שבה גדלתי".
בדרך לתל אביב קניתי את הקסטה הזאת, "החברים של נטאשה" (יזהר אשדות הפיק מוסיקאלית) בחנות "דאבל די" במרכז הכרמל. הכנסתי אותה לווקמן הסוני שלי, וחרשתי אותה כל הדרך. אני קצת ממעיט פה בערך העניין, למעשה חרשתי אותה שבוע שלם. מה שהפך להיות חלק מאוד כבד, רב השראה, בימים שלי כתיכוניסט וכתב נוער ב"ראש 1" (במקביל לכתיבה ב"קול חיפה"), קצת אחרי שנטשתי את "מעריב לנוער". השירים האלה השפיעו עלי מאוד, והפכו להיות חלק ממי שאני.
במשרד של סולו יורמן חיכו לי כבר כל החמישה. עם ניר בן ציון נרקמה מהר מאוד כימיה טובה, אחרי הכל שנינו מנגנים בקלידים. בן ציון נטש את הלהקה ואת המדינה, ועבר לארה"ב די מהר אחרי שיצא האלבום הראשון. עוד היו שם ארקדי ("בדיוק סיימנו עכשיו פרסומת לשלגון, אבל אנחנו עדיין מתקשים להתפרנס מהדבר הזה"), מיקי הררי (שלא דיבר בכלל), וקוזו הבסיסט, שמהר מאוד הסתבר בתור החלק היותר חבר'מני בלהקה. חלק גדול מהראיון ההוא שהפך להיות כתבת שער ב"קול חיפה", עדיין בעידן השחור לבן, הוא מילים של מיכה שטרית, אדם שמילים אינן זרות לו (זה קרה כמה חודשים לפני שמוטקה מספריים פוטר, השער האחרון בעידן שלו הוקדש לאחד, יונה יהב).
עכשיו פאוזה. קחו נשימה. 35 שנה קדימה. רוץ, עבור:
בעצם, דיברנו ביננו לשבת על כוס קפה בתל אביב, זה אמור היה לקרות באותו בוקר שישי שלמחרת הכטבם שהכה בעיר. מיכה וגם אני סוג של ציפורי לילה, ישנים ביום, ערים בלילה, כשאנחנו קמים ייקח לנו כמה שעות טובות להתעורר. ככה שלא הוא וגם לא אני לא שמענו את קול הבום שהרעיד את תל אביב בארבע לפנות בוקר.
אבל המציאות הקדימה אותנו, אמא של מיכה בת ה 87, בשלבים כאלה או אחרים של דימנציה, תפסה קורונה, ומיכה הוקפץ אל בית האבות שלה בעיר חדרה. הראיון שאמור היה להתקיים בתל אביב הפך להיות שיחה טלפונית לבבית בשבת (היום שבו שטרית בדרך כלל נוסע לטבריה).
חיוך קוסמי גדול נסוך על פניו של מיכה כשהוא מדבר על העיר חיפה. הוא מגיע לכאן המון, כדי לשבת בבת גלים ולקבל השראה, כדי לסרוק ברגליו את הרחובות שבהם הסתובב הרבה עם חבריו. שפרינצק, נווה דוד ולפעמים גם קצת בכרמל. שיטרית מכיר את המסלולים האלה בעל פה. הוא הגיע אל העיר בשביל לרדת ולשחות בים בתור ילד, ככה שטעם המלוח מתכתב אצלו תמיד, בעבר וגם בעתיד, עם העיר חיפה. אפילו שקל לאחרונה לקנות בדירה בעיר, מה שבינתיים עשה חבר טוב שלו. וגם בנסיבות המאוד מצערות, כשאביו, שנפטר ממש לאחרונה, אושפז בבית החולים בני ציון שבמעלה הדר עליון. "בסופו של דבר זאת הייתה הקלה", מעיד שטרית בן ה 62, "הוא סבל מאוד, זה היה סרטן".
על הבמה בוונדבר הם יעלו שלושה, שטרית עצמו, הקול ששר את "טבריה", וגם את "מסמרים ונוצות", שירים שגלגלצ ממשיך לטחון ללא הרף עד היום. אבל הוא גם פרסונה מאוד בולטת באופן כללי, כמי שהשתתף בכתיבת חלק מהשירים באלבום "נגיעות" של ברי סחרוף, וכמי שקידם ויזם את הוצאת אלבום הבכורה, פורץ הדרך, של עמיר בניון.
אבל יותר מכל, אלה השירים-להיטים פורצי תקרות הזכוכית של הרוק הישראלי. "יש זמן", "מלנכולי" (שטרית כתב המילים, ארקדי דוכין הלחין), "בדקה אחת שפויה", "על קו הזינוק". ו"איש בלי נצח" (ששטרית ודוכין כתבו ביחד). מתוך אלבומים שמהרה הפכו לאלבומי פלטינה כבר בצאתם. ועם מליוני הזרמות בספוטיפיי עד עצם היום הזה. מקומה של החברים של נטאשה, הלהקה הדו-ראשית הזאת, על שני סולניה הענקים, מובטח בתוך הפנטיאון של הרוק הישראלי.
"בלהקה אנחנו תמיד רבים על הכל, אבל תמיד בעניין של הקטע המוסיקאלי, לכל אחד יש דעה מאוד נחרצת משל עצמו, והוא לא יתאפק מלהביע אותה", מעיד שיטרית.
בוונדרבר תקבלו את כל האנרגיה של השירים של נטאשה, וגם אלה שלקוחים מתוך קריירת הסולו של שיטרית (בין היתר מתוך אלבומו המשובח ביותר - סנטיאגו דה קובה, שיזהר אשדות אמון על הפקתו, ושאלידע רמון החיפאי בעצמו נטל בו חלק בתפקיד טכנאי). סנטיאגו הוליד את הלהיט "נמנע ממך",
"אני נמנע ממך, והולך אל הים, בשפל גאוותי, ריק כמו צדף, לא נשבר על סלע, לא ניתז כמו מים, הולך כבד, לוחץ על החול".
זאת תמצית הפואטיקה של שטרית, שהוא - תרצו או לא - הרבה יותר מפיזמונאי ממוצע.
לא מן הנמנע ממך להאזין לשיר עכשיו בלחיצה על הכפתור האדום:
בזמן ההפקה של האלבום המשובח הזה, אשדות הקפיץ לאולפן את רביב גזית, קלידן העל שעבד עם שלמה ארצי על "לילה לא שקט". זאת יצירת מופת, שמילותיו המושחזות של שטרית באלבום מזכירות לא מעט את הכתיבה של אחד, צ'רלס בוקובסקי.
שטרית הוא איש של ספרים, "הרבה ספרים קראתי כבר מגיל מאוד צעיר. את סמי מיכאל, שהיה חיפאי באותה העת, ועוד רבים וטובים אחרים. עד גיל 40 הייתי פוקד באופן קבוע ספריות ציבוריות. חלק גדול מהחוויה שלי שקשורה לחיפה, קשורה לחנויות הספרים שלה. בכלל, כל פעם שאני זקוק להשראה אני תופס רכבת צפונה ויורד בבת גלים".
רק אחד שקורא ספרים באופן כל כך שקדני יכול להוציא מבין אצבעותיו כתיבה כל כך מזוקקת, מדוייקת.
כשיעלו להופיע בוונדבר בחמישי הקרוב, זה יהיה מיכה עצמו ורון בונקר (בלקאן ביט בוקס, אביב גדג', ערן צור, ריטה), גיטריסט על שהפך להיות חלק מהדי.אן.אי של שטרית בשנים האחרונות, ולצידם גידי רז, בגרוב בוקס וביטים, שתופס פיקוד גם על גיטרה שניה בעת הצורך. יחדיו הם סיירת מטכ"ל של גרוב חי ונושם, כזה שלא תרצו לפספס בחמישי הקרוב. כזה שנותן הזדמנות לשיטרית להביא את מיטבו, בשיא האינטימיות והחום שרק המקום של שלומי מנגר יכול להציע. ובכל זאת זה עדיין היכל רוק. "הטריו הזה הוא ניסוי שאנחנו מריצים בתקופה האחרונה, נראה לאן זה יוביל אותנו בהמשך".
שיטרית מעיד,"חלק גדול מהנעורים שלנו בחיפה, חוץ מטבילות מזדמנות בים שלה, שאני מאוד אוהב, זה היה לפקוד את בתי הקולנוע שלה, את עצמון, אורה, חן, ארמון, אולמות גדולים ומיוחדים. אחד מהם הפך להיות העיר השניה, אחר הפך להיות הסיטי הול, שניהם מועדונים פורצי דרך של שלומי מנגר, שהיה איתנו בתור נטאשות מהרגע הראשון. הוא השאול מזרחי של חיפה. אתה צריך להיות באמת עם שריטה עמוקה בשביל להמשיך להתעסק בדבר הזה כל כך הרבה שנים, ומהבחינה הזאת שאול ושלומי הם באמת יוצאים מן הכלל. הם גם טיפוסים מיוחדים, כל אחד ואחד מהם".
"יש לי והיו לי הרבה חברים טובים בחיפה. חלקם כבר לא איתנו. חברים בנוה דוד, חברים בשפרינצק, יחדיו הסתובבנו הרבה בעיר. כל פעם שהייתי צריך לקנות מיתרים לגיטרה, זאת הייתה נסיעה ברורה לחיפה".
מה לגבי האגדה האורבאנית, שמספרת על אותו מפקד בצבא, ששבר גיטרה על הראש של ארקדי?
"לארקדי יש הרבה סיפורים לספר. חלקם אמיתיים, וחלק אגדות אורבאניות".
צילום: גבריאל בהרליה
בני קונייבסקי, מורדי פרבר, אלידע רמון, שלמה אלמקייס, ארקדי דוכין, וכמובן מיכה שיטרית עצמו הם שורה של מוסיקאי צמרת שגדלו בעיר חיפה. אפשר להוסיף לחבורה גם את יסמין גמילאל (חברת שלישית "מנגו"), שגדלה בכרמל צרפתי. ועוד שלל נספחים מהצד, דוגמת אבשלום פרג'ון, יאיר לוינסון, ארנון פלטי, יורם מארק רייך (קילר הלוהטת), דני ליטני, חנה גולדברג, הכל עובר חביבי, דיויד ברוזה (שגדל בקריות, וגם כתב את השיר המוכר "חיפה חיפה"), אריק סיני, עופר לוי (שגדל בקרית אתא), נעם רותם יליד חיפה, ואפילו לשלמה ארצי תחנות לא מעטות בחיפה ובאזור (בעיקר בעין הוד, שם גם כתב את הלהיט "אני בא", יחד עם הזמר הצפוני תושב כליל, עמיר לב). מסקנה: חוד החנית של המוסיקה הישראלית הוא מוסיקאים מחיפה.
מה שאני בא להגיד זה שמיכה שיטרית הוא עמוד האש שמלפני המחנה הזה. המוזה וההשראה של רבים מאיתנו. ושל דור חדש שגדל כאן, צעירים ממש, שממשיכים להקשיב לשירים שלו ושל הנטאשות, ונהנים מכל רגע. כי שירים טובים, נשארים.
- בסך הכל טוב לך בחיים, לא?
"זכיתי לקריירה ארוכה ומתגמלת. אני אסיר תודה על כל יום שאני חי. לפני כמה שנים קיבלנו אני ואסף אמדורסקי חללי עבודה קטנים בעיר התחתית כדי לשבת ולעבוד שם על שירים חדשים שלנו. הייתי ממשיך להיות שם, אלמליא נולד לי ילד שלישי. פה בחיפה קרו לי הדברים הכי משמעותיים, והעיר הזאת תמיד הייתה ותמיד תהיה חלק ממני".
לראיון במלואו תוכלו להאזין כאן:
צ'קים לפקודת "קח תאכל תעצור בחיפה" אפשר לשלוח לת.ד. 574 בחיפה. גם מכתבים זה בסדר. אפשר גם להגיב למטה, אבל זה בתוספת תשלום.