קורין אלאל, קווים לדמותה

מוסיקה ישראלית בגדול אף פעם לא הייתה באמת בדי אן איי שלי. אפשר להגדיר רק זמר אחד שהשפיע עלי באופן עמוק וזה היה שלמה ארצי באייטיז. גם טרחתי לרכוש את אלבומיו החל מתרקוד, דרך לילה לא שקט, חום יולי אוגוסט, כרטיס ללונה פארק, ירח ושניים, שבערך במקום הזה הסתיימה ההשפעה שלו והקשר ביננו מבחינתי.  על שיחות הטלפון המוזרות שהיו ביננו נדלג במסגרת הפוסט הזה.  מבין השירים שזרמו במצעדים, ברדיו ובטלווויזיה, פה ושם דליתי איזה אלבום שממש השפיע עליו, באה מאהבה של יודית, אפר ואבק של פוליקר, מחזיק מעמד של קלפטר. החברים של נטאשה שבעצם הייתי כבר עיתונאי שתעד את תחילת דרכם (אז נאלצתי להקשיב לאלבום, כהכנה לראיון, האלבום השני שלהם, שינויים בהרגלי הצריחה, היה כבר ממש חגיגה).

"שרליה" של חווה אלברשטיין השפיע עלי עמוקות. "חפצים אישיים" של משה בקר השפיע עלי רבות וחרשתי אותו המון. אלבום מושלם בעיני. יש עוד אלבום אחד מושלם שממש ממש אהבתי, עד עצם היום הזה, וזה נתנאלה, "על גן אדן חלוני".  "עזרה בדרך" של נעם רותם הוא אלבום חזק. כל האלבומים של נעם רותם הם אלבומים חזקים. לשלומי שבן יש גם כמה שירים שהם בסדר גמור. 

במילים פשוטות אפשר לאמר שאין הרבה אלבומים ישראלים שאני באמת מחובר אליהם. אביב גפן, כן, שמעתי הרבה אלבומים שלו. חלק ממש טובים. קניתי את כל האלבומים של יזהר אשדות רגע לפני שבאתי להקליט אצלו באולפן חומרים שלי, וגיליתי שאנחנו מדברים שפה דומה. פיטר רוט נפלא. גם יהלי סובול. היו גם אמנים נוספים. אבל עד היום לא יודע להסביר מה גרם לי להתחבר ל"פירות אסורים" של קורין אלאל (שיזהר הפיק). הוא היה אלבום קשה להאזנה. קשה במיוחד למישהו בן 16. הוא האלבום שגרם לי להתמכר לזמר אחר שהוא חלק בסיסי מהדי אן אי שלי, וזה ז'ל ברל, שקורין באלבום הזה בחרה לבצע את "אמסטרדם" שלו בעברית. אלבום ממש קשה נכון לזמן צאתו.  ובכל זאת, התמכרתי אליו. הוא הפך - באופן בלתי מוסבר, להיות נדבך מרכזי בתוכי. היום הוא כבר לא "קשה". 

עשר שנים אחרי, זה הפרק התל אביבי שלי, מצאתי את עצמו תכופות למדי פוקד את מועדון הלוגוס, הופעות בתדירות גבוהה, פעם זה היה אמדורסקי. פעם קורין אלאל. ועם קורין נוצר גם דיאלוג ואיזה מן קשר אישי.  היה גם איש אחד, דני קוראים לו, שהקפיד להגיח לכל הופעה שלה. באחד הערבים הוא כמו ארב לי בסוף הופעה, והציג את עצמו בפני. נוצרה ידידות שכזאת, בין האיש היקר הזה, שכבר יותר מעשור אינו איתנו.  

דני הפך להיות בעצם הקהל הראשון שלי, וכמו שדאג תמיד להגיח להופעות של קורין, ככה גם הגיע להופעות שלי במרתף העליון של בית ליסין, שרונית יניצקי ניהלה. הדיאלוג עם קורין ועם דני נמשך במהלך השנים כשגרתי בתל אביב, ועוד קצת גם לתוך התקופה שבה חזרתי לחיפה והפכתי למבקר המוסיקה של רשת שוקן בחיפה ובצפון בכלל. אז כבר ליוויתי את קורין בתור עיתונאי, עם מספר ראיונות שקיימנו במשך השנים.  לקח לה זמן קצת לקלוט (וגם לשמוח) שהיא מכירה די טוב את הקול שמראיין אותה מהצפון בצד השני. 

היה איזה דיבור שנפיק אלבום שבו דני שר. זה דיבור שהלהיב אותנו. זה אף פעם לא באמת קרה. דני נפטר די גלמוד, באופן יחסי, מבלי שהספיק להגשים את החלום שלו להקליט בעצמ אלבום. 

לי ולקורין היה דיבור על להפיק אלבום ביחד לפני עשר שנים. היה סיכום ראשוני והיינו אמורים לצאת לדרך. לא ברור מה עצר את זה, כנראה שתשומת הלב היצירתית שלי נדדה למקומות אחרים. 

קורין הקפידה להמשיך ולהופיע לאורך השנים. זה נכון שהיו לה להיטים גדולים בליבו הגדול של המיינסטרים. זה נכון שהשפיעה השפעה גדולה מאוד על הרבה אנשים. אבל לאורך שנים ארוכות התנהלה די בשוליים, במועדונים די קטנים, עם גרעין מעריצים לא ענקי במיוחד.  רוב אלבומיה בעשרים השנה האחרונות זכו להתעלמות גורפת. היא אף פעם לא וויתרה, ותמיד המשיכה להופיע ולעשות. 

זה היה רק בשנתיים האחרונות שזכתה לחיבוק אמיתי וגדול מהקהל הרחב. תחושה מאוד טובה לאמן, כשבערוב ימיו הוא באמת זוכה להכרה מלאה. השנה האחרונה הייתה באמת מסע פרידה. לא הייתי בהופעות, אבל בכל הקטעים שיצא לי לראות ברשת, אי אפשר שלא להרגיש את השמחה הגדולה בכל דקה שבילתה על הבמה, ושגם ערן צור וכל אלה שלצידה חוו יחד איתה. 

אני לא קהל טוב של מוסיקה ישראלית. אולי הדפקה הזאת שלי קשורה לזה שאת הזמן שלי אני מעדיף להשקיע בליצור מוסיקה חדשה, ולחקור סאונדים חדשים. הייתי אמור להכיר יותר טוב אלבומים של קורין, של ערן צור, נעם רותם, של אביתר בנאי, להמשיך לגלות את אמדורסקי ועוד שלל יוצרים. אבל באמת כשאתה מתמקצע במה שאתה יודע לעשות הכי טוב, שזה את הקטע שלך במוסיקה, אתה פחות ופחות משקיע בלהקשיב לאחרים. לא בגלל שאתה לא רוצה להיות מושפע מהם, אלא פשוט כי תשומת הלב שלך נתונה למחוזות יצירה משלך. 

ועדיין... 

קורין אלאל עזבה את העולם הגשמי לפני יומיים. איך הצליחה לעבוד עלי (ועל עוד כמה אחרים) כאילו החיוניות הזאת שלה תמשך לנצח. הייתי יכול ללמוד את השירים שלה יותר טוב. בכל זאת, הייתי בלא מעט הופעות שלה. 

תמיד כשהיה מגיע השיר הזה בהופעות, צמרמורות עזות היו חולפות לי בגב. איכשהו נדודי שינה, זה משהו שמלווה אותי כל החיים, פחות או יותר. כנראה שקורין בשיר הזה  (מילים של רוני ערן) קלטה לתמצית ההויה שלי. זה באמת אחד השירים שהם הכי הכי. 

עכשיו דני וקורין נפגשים בשמיים. ככה נהוג להגיד. בשני גם תהיה הלוויה וכל מיני אנשים ידברו אל קורין כאילו היא מקשיבה. כמו הפוסטים האלה בפייסבוק שבהם אנשים פונים אל חיות המחמד שלהם, שכבר לא חיות, כאילו יש להם איזה חיבור מעולם המתים אל מסך הפייסבוק. כאילו החיה יודעת לקרוא. 

ייקח קצת זמן להסתגל למציאות החדשה הזאת שבה זה עולם שאין בו קורין אלאל. לכמה רגעים יש לי להכיר אותה באופן אישי. אני חושב שאם הייתה קוראת את מה שאני כותב עכשיו הייתה מחייכת. רק רציתי לציין שלאנשים מתים אין אינטרנט. אפילו אם הם מחוברים לסיבים של בזק דרך האדמה. 

היא תהיה חלק מהנשמה חובקת הכל. שום דבר לא נצחי. הכל יחסי. רגש נשאר, כל זמן שיש מי שמכיל אותו. לפחות לדור הזה, ואולי קצת לזה שיבוא אחריו, השם קורין אלאל יהיה בעל משמעות. אני כאן כדי להזכיר שאהבנו אותה מאוד בתור הבן אדם שהייתה. 

TROY