דובי היה שם תמיד בשביל לתת יד ולחבק. חסרונו מורגש מאוד בקרב חבריו עד עצם היום הזה. ישנם אנשים, מסתבר, שאין להם תחליף גם בעולם אקסטטי שכזה, שמשתנה תדיר ללא היכר.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>דובי מתארח ב"קח תאכל"כפי שצילמנו אותו ב"אלף" (בפתח הוידאו שכאן) כשנה לפני מותו.
פגישה אקראית ברחוב השומר עם איש להקת 951 טירן מדלסי, הזכירה לי את דובי שיפמן, חבר משותף של שנינו. טירן הוא דמות מרתקת בפני עצמה, ושווה טור בפני עצמו, אך כעת נקדיש את הדקות הקרובות כדי להעלות את זכרו של האיש הטוב, דובי שיפמן, שהסתלק מן העולם בטרם עת לפני שנתיים וחצי.
דובי היה כנראה הראשון בשכונה שלנו לסיים את חייו במו ידיו. לפני זוהר, וקצת אחרי מאשה, חברתו המאוד קרובה. אחריו באו גם שי ואחרים, והמצב הוא איך לאמר בלשון המעטה - עגום. עד היום לא ניתן לקבוע בוודאות אם היה זה מוות נשיקה טבעי, או הילולה מתמשכת של חומרים שנטל לאורך הימים האחרונים לחייו. גם לגבי האחרים, קשה לקבוע בוודאות אם מדובר היה באורך חיים לא אחראי, או בכוונת יוצר של עצמם. התוצאה היא אותה התוצאה, חיים שנגדעו באיבם. פוסט קורונה נוהגים לקרוא לזה היום, אבל במקרה של דובי, הוא הקדים את המגיפה בשלושה חודשים.
דובי היה המרואיין הראשון שלי במעריב לנוער באייטיז. הוא ישב אז בחוות החיות שלו, מוקף קופים מתקני טרפז וכושר, שרירי חתיך וחייכן. מאוד נינוח ושקט. מייד השרה עלי ביטחון ויציבות. השיחה איתו קלחה. חברו הטוב, רוני גרוסמן, סגן הדובר התמידי של עירית חיפה, הציל אותי פעם אחת מהתאבדות, בחיבוק חם שתמיד אפיין את שניהם. אם תשאלו את רוני הוא יגיד לכם שאין לו מושג על מה אני מדבר. כך גם דובי היה כולו חום אחד גדול נטול אגו ופניות.
אחוות רעים חיפאית שררה ביניהם, והייתה זו זכות עצומה להסתובב אז במחיצתם. קצת אחרי יגיח שלומי מנגר ייפתח את דווקא תיאטרון שלו ברחוב ירושלים וישיק את מה שהוא עד היום - הלב הפועם של חיי הלילה בחיפה (כרגע בוונדבר).
דובי היה שם בשבילי פעמים אין ספור גם בהמשך, בעיצה טובה וידידותית, בהופעות התכופות של עוד מגדלור ענק - יזהר אשדות, שדובי ארח אצלו בחוות החיות. אבל לא רק, גם גרי אקשטיין, גיגי כפי שנהגנו לכנות אותו, הרבה לפקוד את המקום, שלום חנוך, אהוד בנאי ומיטב השמנה והסלתה של הרוק הישראלי.
המון מטאורים בשמי חיינו עברו דרך היכל הרוק שלו בטבעון, עד שנסגר, ממש כמו הסיטי הול של מנגר, בגלל טענות ומצוקות השכנים.
דובי של השנים האחרונות הילך על חבל דק, אבל לרגע קט היה נראה שהוא חוזר אל עצמו, במקום שנקרא "אלף" בעיר התחתית. היה גם "המקום של דובי" בהדר עם החומוס הבלתי נסבל והוייב הסטלני תדיר. מקום שאירח פעמים אין ספור את נורית פלד-קירשטיין ושלל זמרים לקהל מינימאליסטי.
הפעם האחרונה שנפגשנו זה היה בערב לזכר מאשה במקום (שנסגר מאז) של שמעון. אותו שמעון שאירח את חגיגת הניצחון של ראש העיר עינת קליש רותם. בערב לזכרה של מאשה נטלתי את הטנורי און ועליתי לבמה בשלל דגימות מקולה של מאשה שנמרצת. היא ודובי היו קוראים מאוד, וזה אך טבעי שכשהגעתי לעשות באלאנס, דובי כבר היה שם, שופע חיוכים, סלחן כלפי אחרים ואופטימי.
אין לי מושג מה שבר אותו לקראת הסוף, ואי אפשר שלא לייחס את זה לדבר הקובע שמלווה את השלטון המקומי בחיפה לאורך 40 השנה האחרונות. אטימות מוחלטת כלפי הקברניטים שהינדסו לנו חיי לילה לאורך שני הדורות האחרונים. הם נאבקו בשיניים כדי לייצר אמירה, ותמיד נתפסו בתור אנשים הזויים, ציפורי לילה חצי מסוממות. אבל האמת היא הפוכה, נדרשים כל כך הרבה אנרגיה מחשבה והמון המון פוקוס ועשייה כדי לפתוח מועדון. מחשבה זרה לגמרי לפקידי ממשל שמתהדרים תמיד בנוצוות לא שלהם.
דובי היה הטוב שבתוכנו. מי שידע להעריך הכיר בגדולה שלו. מי שפספס אותו, החסיר עולהם ומלואו של נשמה אצילית ויפה. יהי זכרו ברוך.
TROY
troy@troy.co.il