וירצברג בדיוק הוציא את האלבום הכי טוב שלו

עטיפת האלבום החדש. אחרי הכל, זה האלבום הכי טוב שיצרת, אילן. וגם העטיפה ממש יפה. 

חולפות דקות ספורות בלבד מהרגע שמתחילים הצלילים הראשונים של האלבום הזה, כשאני מפנים קולט שזה הולך להיות נדבך משמעותי בפסקול 2024 שלי. זה אלבום של ללקק את האצבעות לאורך כל 31 דקות ההאזנה לו. התענוג הוא של מי ששומע. לא צריך אישור מאף רדיו. זה נמצא שם באון ליין של הספוטיפיי. לא משנה מאין אתה בא ולאן אתה הולך. 

הסופיות, זה משהו שמהווה נדבך מרכזי באלבום הזה. "כמה זמן יהדהד שמי" נחתמות המילים בקצה השיר "אני והעדרי" (מילים: יפעת גדות). זה ככה ערוך באופן מודע שאלה המילים שחותמות את השיר ללא תוספת צליל. אין נשימה אחרי זה, כי אין את מי שנושם. וכי מה נשאר אחריך מלבד התהיה הזאת בעצמה. 

בדיוק נזכרתי איך - 33 שנה אחורה - תקעו אותי במגדל שמירה במנהל האזרחי בעזה, כן אותה עזה שבחדשות ואיך במשך שבועיים טחנתי את "בעיר נוכריה" של פיטר האמיל, הקסטה היחידה שנשאתי עלי בווקמן. הקשבתי לזה שוב ושוב ושוב ושוב. ולא היה שום דבר אחר לשמוע. והאלבום הזה מילא אותי בכל כך הרבה. ממש עד שנגמרו הבטריות. כל כך הרבה, ממש תחושה דומה למה שעובר עכשיו בהאזנה לוירצברג החדש. אין על אלבומים שהם מאסטרפיס. רק שהחורף אותו פיטר האמיל החליט משום מה להקליט מחדש את "בעיר נוכריה" (בזמנו הליקון ייבאו את האלבום לארץ)  לקח את קטעי המידי המקוריים בחלק מהשירים, עשה כל מיני מודיפיקציות, והקליט את כל האלבום מחדש. בגילו, 75, הוא החריב את האלבום. קבר אותו. הרג אותו. ההגשה עייפה, חסרת אנרגיה. עיקר אותו מכל משמעות. מעשה כל כך שפל אכזרי ולא נכון כלפי היצירה שלו עצמו. לקחת משהו אייקוני מהאייטיז ולהחריב אותו, רק כי שמע אי אלו ביקורות (די מטומטמות) מאנשים שלא אהבו אייטיז. 

ואייטיז הוא גם העשור שהוליד את אילן וירצברג. גם את סטינג. שניהם בוגרי מחזור 51', חגגו יומולדת 72 זה מכבר. שניהם מפליאים לנגן עכשיו, לפרוט על מיתרי גיטרה. מוסיקאלית הם בשיא כוחם. כל המטען הזה של 50 שנות יצירה, זה כל כך מובהק ואמיתי. כל כך עשיר ומדויק.  אפשר פשוט להנות.  אמנם "העולם שייך לצעירים" שר וירצברג. אבל כרגע הוא נשמע כמו הדבר הכי צעיר ורענן (ומחדש) בשטח. 

האלבום החדש בואך ספוטיפיי

די מדהים היכולת הזאת, של מי שלקח אותנו למסע מרגש ומשנה חיים עם "משני צידי הכדור" בשנת 85', שיכול עדיין לחולל מהפכה גדולה בתודעה ולהמשיך להשפיע בקלילות (מצד אחד) ובמלוא הכובד (מצד שני) גם 40 שנה מאוחר יותר.

דווקא באלבום הזה וירצ מרשה לעצמו קצת לצאת לפרקים ממעטפת הרוקנרול הרגילה ולתת לעצמו לנוע מעט במרחבים אלקטרונים לעיתים וקצת פסיכדלים לפרקים. התוצאה כאמור, משובחת ודי סופית.  כמו שאומרים, אלבום סוף. 

TROY