מודי בר און, הזווית האישית שלי

זה היה יום לח מהביל בעיר תל אביב, באחד מאותם בתי קפה, אולי שינקין, ואולי על ציר אבן גבירול בואך קרליבך. מודי בר און, הסתודד עם חבר בבית קפה, ואני לא יכולתי שלא לגשת לאמר שלום.

זה היה אי שם בשנות התשעים ההיתוליות שלו, קצת לפני שהפך לאושיית ספורט, יותר באזור שבו נחשב לאושיית תעודה וסטנד אפ, או מה שלא יהיה, הוא מיתג את עצמו מהר מאוד בתור פרצוף מוכר מאוד מהטלוויזיה, עם השיער הארוך המתנפנף.

תל אביב מלאה בידוענים. ובדרך כלל אין לי את הצורך הזה לגשת ולדבר איתם, אבל אצל מודי חשתי במשהו ביתי, אישי. אחרי הכל שנינו גדלנו בחיפה, באחוזה. ושנינו בוגרים של עירוני ה'. לא הייתי יודע את זה, אלמליא הוא סיפר לי באופן אישי על הזווית החיפאית בעברו. וכמו חוט חיפאי כזה שנשזר, היה בו משהו מאוד פשוט ונטול אגו, נטול יומרה או התנשאות. כן, מובן מאליו שאנחנו מכירים, כי שנינו חיפאים. הגיון לא טיפוסי בעליל, אבל כזה שהיה מתאים לשנינו, בתור מי שמכירים בייחוד החיפאי מיסודו. 

וכן, לאורך ציר הזמן, תמיד הערכתי את האופן הלא מתנשא הזה, שבו ניגש לדבר איתי, פנים אל פנים, כאילו אנחנו מכרים וותיקים. ואולי זה האופן שבו ניגש אל כל אדם. זה הרשים אותי כל כך, שעובדה שאני עדיין זוכר את האיוונט הקצר הזה. 

לכולם כמעט יש את הרגע שלהם עם מודי בר און, אז מסתבר שגם לי היה אחד כזה. אתה לא מייחס לדברים האלה יותר מדי משמעות, עד שהבן אדם מת, ואז אתה מוקיר לו יותר תודה על פועלו, הצנוע למדי במקרה שלי, הוא בסך הכל היה נחמד ומתוק, הרבה מעבר למה שמקובל בעולמנו, וכנראה שזה מה שרוב האנשים קיבלו ממנו, כמויות של מתיקות. 

TROY