קבלו סימן מגיל ססובר, שיר לזכר אביו איש השב"כ שנפטר באופן פתאומי במהלך מילוי תפקידו

ואהבת לרעך כמוך, זה לא רק ההומאז' ל"חם ויפת" שגיל ססובר הוציא אחרי אחת ממערכות הבחירות האחרונות שהיו (והיו כאלה לא מעט), שריד פרהיסטורי מהמאה שעברה למה שהיה "הקומדי סטור" שכולנו (ובכן, בגילאים מסויימים) גדלנו עליהם. ואהבת לרעך כמוך, זה מה שאבא גיורא לימד את גיל, שלמד שנה מתחתי בתיכון עירוני ה', ולא החלפנו אף פעם מילה (עד אתמול). למרות שהייתה לנו אותה המורה לתיאטרון, פרופ' שפרה שינמן, ולמרות ששנינו מככבים בתור דמויות פיקטיביות לכאורה בספרה "תיאטרון הכיתה". היא באמת עשתה שינוי עבור שנינו, ואפשרה לנו לאפשר לעצמנו, יצירתיות והתבטאות. הייתה אומרת "סטופ", ואז כולם היו עוצרים. זה בערך מה שאני זוכר מהשיעורים שלה. גם נגינה קולחת בפסנתר, וזה שהייתי קורא לה את המחשבות. בלעדיה כנראה שלא הייתי שר ויוצר מוסיקה, וססובר - ספק אם יודה אבל בכל זאת - מי יודע לאן היה מתגלגל בחיים - אולי מהנדס בטכניון אולי כמו אביו שנפטר באופן פתאומי בעת מילוי תפקידו כאיש השב"כ היה לובש מדים ומתפקד בעולם כאיש מאוד רציני, ההומור המחויך הזה נסגר אז בחדרי חדרים של ישיבות ביטחון סגורות ומהודקות. 

ואהבת לרעך כמוך זה מה שלימד גיורא את גיל בנו. הוא שומר על הקוד הזה עד היום, כמו קוד שירות. הוא לא חייב לאמר את זה. זה מוטבע בו באופן יסודי מאוד. אבל מתי שמענו את גיל ססובר שר בפעם האחרונה?

האלבום המיתולוגי של הקומדי סטור יצא אי שם בשנת 95', ונחטף מהר מאוד מהחנויות, ללא ספק היה אלבום זהב, כי חברת התקליטים דחפה אותו כמעט לכל חור אפשרי. בנוסף הם היו הדבר הכי מצליח בטלוויזיה באותה העת. באלבום עצמו ניגנו נגני מופת כמו ירון בכר, איש הקלידים שגם עבד רבות עם אבי טולדנו. אותו אבי טולדנו שאחיינו החיפאי, הבן של אחותו - יואב אסיף, אחראי לעיבוד של השיר החדש של גיל ססובר, "אבי". זה שיר ממש מרגש שמוקדש לאביו, גיורא, זה שרשם עבורו את הקוד, ואהבת לרעך כמוך.

אהבת רעים בכלל אפיינה את הקומדי סטור. ויותר משציפיתי שוב ושוב בפרקים שיצרו (ומי לא עשה ככה בעצם, לא היה אז אינטרנט). זה היה דיסק שהתנגן אצלי במערכת שעות נוספות. התארח שם ב"ז'וז'ו הפטיש" אלכס ג'יי הולינס, מן אגדת גיטרה חיפאית ששנים חשבנו שיפרוץ לעולם בתור ה"אדם" או ה"דיויד בואי" הבא. זה אף פעם לא קרה (בינתיים בכל אופן). 

אני זוכר היטב גם שצביקה הדר בלט מאוד ביכולות השירה שלו. למעשה, הוא גרם לי לחשוב שאולי כל עניין הטלוויזיה הוא כיסוי לזמר ממש בשל, שבמקום להקליט אלבומים מתעסק בשטויות. זה גורם לי לחשוב אותו הדבר עכשיו על גיל ססובר. כי "אבי" הוא פסקול ליגיטימי לגמרי בכל טקס יום הזיכרון מכאן ואילך. 

אבל לא רק איחוד עפרונות ביומנים שלנו התרחש אתמול. נפגשנו לפגישה משולשת עם חיפאית נוספת, ירדנה ארזי, מעל גבי הפלטפורמה של ויקטור, לינקטון. המקום שמייצא שירים למדינת ישראל מתוך הארץ. אתה מעביר לשם את השיר החדש שלך, ומשם זה עובר לאוזניים של האנשים ברדיו. אחרי זה השיר ממשיך לים, חוצה אותו, ונוחת במדינה זרה. הכל מתחיל ונגמר בלינקטון. ויזל טרוי הוציאו את "נחובש" לזכרה של מדינת ישראל. ירדנה ארזי הקדישה את "הגיבורה שלי" לאמא שלה.  וגיל ססובר הוציא את "אבי" לזכרו של אביו. כולם חיפאים בדם, וכולנו בלינקטון כמו דגים באותו הים, שוחים לחוף מבטחים. 

 עכשיו רק נשאר שצביקה הדר יאסוף את שלושתינו לתוכנית הבוקר שלו, זיכרון ונחמה, כדי שתהיה מסיבת גן מאוד יפה. זאת אומרת, אין מצב שאני וגיל לא מתפקעים מצחוק מול המצלמה, ולכן ירדנה תהיה שם בשביל לאזן. דבר אחד בטוח, צביקה הדר זמר נהדר, ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. בדוק. נסיים בשיר שהוציא לאחרונה (לפני למעלה מעשור). זה שיר שצביקה הוציא גם הוא לזכר אבא שלו. זה קטע כזה, לאנשים בגיל שלנו, שאבא הולך ולא חוזר. אצלי זה גרם לי לשפץ את הבית, אצל גיל וצביקה זה גרם להם לשפץ את הנשמה. צביקה זמר שמרגש אותי ברמות שזה אין לתאר. 

איפה. כמעט בועז שרעבי. איזה יופי צביקה. תמשיך ככה. 

טוב, עכשיו אחרי שריגשתם עם האבות שלכם, אז גם אני הוצאתי שיר לזכר מישהי, וזה קרה לפני כמה שנים. 

כשעוגי הלכה מהעולם בשנת 2015 היא גססה לי מול העיניים, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם דבר כזה, משהו חי שנמוג לי מול העיניים. במידה מסויימת היא הכינה אותי למוות של אבא שלי ערן, שהיה אחראי הדרכות ברפא"ל, שלוש שנים לאחר מכן.  זכרו מונצח כעת מעל גבי ספספל בשדרות הנדיב. בהפקה של הוידאו הזה השתתפו ויטלי, יוצר נפלא מאוזבקיסטן, ופטו מאיראן, שגם צילם את הוידאו היפה הזה בטהרן. עקבותיו קצת נעלמו לי מאז, לא חושב שהשלטונות העלימו אותו (בכל זאת עבד על קליפ יחד עם ישראלי) כמו שסתם נעלם מהסקייפ (זה קורה לפעמים לאנשים הכי טובים). 

חשבתם שנפטרתם ממני בשלב הזה? האמת היא רק התחלנו. 

גיל וגם אני למדנו שנינו גם ביסודי של זכרון יוסף, ומי שלמד שם גם היה עידן אלעד, יחדיו היינו אני והוא "פס כחול". 

כששרנו את "הנה בא השלום" בשנת 83 במופע הסיום של המחזור שלנו, הקהל נאלם. זה הפתיע אותנו, ציפינו שישירו איתנו, אולי הקדמנו את זמננו, ואולי בעצם לא. 

עידן וגיל היו יחדיו בלהקה הצבאית בהמשך. ואני איך שהשתחררתי מהצבא הלכתי לשמוע את מרלה גלן מופיעה בפסטיבל הבלוז בחיפה. זה היה גם אותו הזמן שבו התארחה ב"מפלצות התהילה" של "משינה". מרלה גלן נשאה אז מסר של תקווה. 

אני רוצה להקדיש את השיר הזה לדני קרפל ז"ל, המורה שלי מבית הספר למוסיקה "הד", ואיש "קול הג'אז הזה" המיתולוגי בגלצ, שהיה זה שחשף אותי לזמרת לראשונה. 

הידידות שלי עם מרלה נמשכת כבר מעל לעשרים שנה. וממקום מושבה בגרמניה אנחנו עמלים כרגע על הקלטת אלבום משותף. 

השיר "קליש" הוא שיר שבו מרלה מתארחת ושרה "ZO LO IR MI NOW" שהוא גם משחק מילים בעברית אנגלית. קליש הוא שמה של ראש עירית חיפה, עינת קליש רותם, וזה מהימים שהיינו "גנצ לאוניד" בטרם הפכנו להיותר ויזל טרוי והוצאנו את נחובש. ונסיים בנחובש :) הפעם בגירסא השבטית שלו. 

יהיה נא הזיכרון איתנו, ונשמח בהמשך ביום שיבוא אחריו. במעבר הזה המצמרר שבין זיכרון לעצמאות. מעבר שאנחנו חווים אותו כל שנה כאן בישראל, בכבוד רב, לתפארת מדינת ישראל. עם ישראל חי. עכשיו תעלו בחזרה למעלה ותקשיבו לשיר של גיל ססובר מההתחלה ועד הסוף, בלי לעצור ולקרוא הודעות בווטסאפ. נראה אם אתם מצליחים. יצאתם לדרך, סטופ. 

^{מוזמנים לשתף את הטור היומי עם חברים שלנו מעירוני ה, וגם להגיב בתגובות למטה. מי יודע, אולי הכנס הבא בדרך?}

TROY