תומר אלדובי, גיי אייקון מקומי, בטור מס 3

איור: גיל ויינשטיין

מאת: תומר אלדובי, חבר מערכת "הטור היומי של טרוי".

כמעט עברה שנה מהמהומות בחיפה, שגם השפיעו על היחס שלי לעיר, והנה שוב אזעקות בדרום ואירועים בטחוניים בירושלים. בינתיים, מאז המהומות, שקט בחיפה. כבר שנה שאני גר בעיר הנהדרת הזו, ועל פניו הכל חזר לשגרה. מתחת לפני השטח, הדברים מבעבעים כרגיל אבל ברחוב מסדה בתי הקפה מלאים בערבים וביהודים ששותים קפה שולחן ליד שולחן – וגם ביחד.
אבל אני לא שוכח את הפחד שהרגשתי בערבים באותו הזמן. לא יצאתי לטייל בערב עם הכלבה ונשארתי בדירה מפוחד. היו רגעים שגם פחדתי שמישהו ייכנס לבניין, שהדלת שם תמיד הייתה פתוחה, ויגיע לדירה שלי בקומה הראשונה. הפחד אולי היה מוגזם אבל בהחלט מוצדק, כי בבוקר כשירדתי לרחוב ראיתי חלונות של בתי עסק מנופצים – ערבים, יהודים, אי אפשר לדעת מי עשה מה ומי הבעלים של החנות.
באותה תקופה, נסעתי לסבתא שלי שחיה בצפון הרחוק, ושם היה שקט מאזעקות, מטילים וממהומות אלימות. אבל בסוף, מה לעשות, צריך לחזור לחיפה. הדירה הקטנה והיקרה, עם המרפסות אחת מול השנייה והשכנים המרעישים, עלתה לי על העצבים. האלימות ברחוב והמשטרה בעיר התחתית ובכיכר ליד תחנת הדלק ובוואדי בטח לא הוסיפו. אז התחלתי לחפש דירות בהדר, ולהפתעתי מצאתי דירות נהדרות באותו המחיר ועם המון גינות, חצרות וגם מרפסות ונוף של כל הנמל והמפרץ.
אז נדדתי להדר וגיליתי עולם אחר לגמרי. שקט יותר, בתי קפה ברחובות וערבוב אמיתי ומקסים בין ערבים ויהודים. זה לא שלא עליתי לפני לבתי הקפה בהדר כשגרתי למטה, אבל עכשיו זה היה שונה. קרוב יותר לכרמל ולירוק, הסמטאות נעימות יותר והמדרגות מעייפות אבל חוסכות המון זמן. דבר אחד שהשתנה משמעותית היה ההיכרות דרך האפליקציות, שהיא גם דרך להכיר חברים. בהדר גם זה נרגע, פחות אנשים חדשים שבאים מחוץ לחיפה ועוברים ברכבת, פחות צעירים בעיר תחתית. הדר רגועה יותר בהיכרויות אבל גאה יותר ומזמינה יותר ומיץ תפוזים בעשרה שקלים זה חלמו של כל תל אביבי (לשעבר?)
מצאתי דירה מקסימה עם חצר לכלבה, ששם יש לה מקום לרוץ ולשחק ותכל'ס כבר לא צריך לקום מוקדם כל בוקר בשביל שתעשה פיפי. אני פותח את הדלת והיא יוצאת לחצר לעשות כל מה שבא ולא לוחצת על אבא שימהר להתלבש. הרגשתי כמו בקיבוץ באמצע העיר, חצר פרטית, כניסה פרטית – מה צריך יותר מזה? אפילו היה לי חלום לשתול נענע ומרווה ולואיזה, אבל שקי האדמה שנקנו באיקאה ועדיין מחכים בארון יספרו את האמת. נענע לא נשתל אבל שוק תלפיות הפך למקום הקבוע לקניות. מולי פחות זרמה על כמות האנשים ביום שישי, וגם הרבה מהקונים לא עפו על הכלב שהתרוצץ להם בין הרגליים – אבל עדיין היא באה איתי לכל מקום: לבתי הקפה, לשוק, לגן האם. רק כשעברתי להדר, ביחד התחלנו לטייל באמת בעיר ולהכיר את חיפה על הצדדים הנהדרים והמושכים שלה.
גרתי כמעט שנה בדירה הזו, האמת אני עדיין גר שם, אבל כבר שלושה שבועות שחזרתי לרמת גן – לצורך חזרות על ההצגה. ההורים קיבלו אותי בשמחה, אני קצת פחות אבל לפעמים אין ברירה. איך אפשר לשלם פי שניים על דירה בבת ים? עד שאחזור לחיפה כשההצגה תעלה בתיאטרון, בינתיים אני חי את חדר החזרות – ועל כך בטור הבא.

תומר אלדובי. 

_{מוזמנים להגיב לטור בתגובות למטה.}