זה לא ייאמן או יותר נכון אני לא מאמין שזה קורה, אבל בעוד שלושה שבועות, יישבו 100 צופים וצופות נלהבים בקהל תיאטרון חיפה. הם ייכנסו בחושך, יכבו את המכשירים המצפצפים, חוץ מהאמא שתשאיר פתוח אם הבת תתקשר וההוא שחייב לבדוק חדשות, ויחכו למוסיקה. המוסיקה שתבשר שההצגה התחילה, תשבו אחורה בכסא, תשכחו ל-60 דקות ממה שקורה בחוץ ותצפו בהצגה.
הצגה זה קסם, מופע שיכול לקרות בלייב רק מול קהל שיצא מהבית, לקח בייביסטר או דווגווקר, התלבש יפה, הזיז את האוטו או את האופניים, והגיע לתיאטרון. וכשהם שם באולם והשחקנים על הבמה נרגשים, הקסם הזה קורה ומסתיים במחיאות כפיים והשתחוויה של ארבעת השחקנים שיצאו למאחורי הקלעים. הם יחליפו בגדים ויסעו הביתה, בדיוק כמו הצופים שאולי ימשיכו לקפה במסדה או לבירה בתחתית.
אבל השעה הזו, חשוב לדעת, היא תוצר עבודה ארוך מאוד של שנתיים. בתקופת הזמן הזו, מאז מאי 2020, אני מתעניין, חוקר, כותב ועוסק בנושא הקהילה הגאה הפלסטינית-ערבית, ובעיקר בהומואים פלסטינים שברחו מהשטחים לעבר ישראל. הסיפורים שלהם הם הבסיס של המחזה שכתבתי "שריף", שעולה על במת תיאטרון חיפה כהצגת אורח ב-16.6 כן, עוד שלושה שבועות, שנתים של עבודה מסתיימות להן. ואולי הן רק מתחילות? אולי מאות הצופים והצופות ינהרו לתיאטרון חיפה ולעוד תיאטראות בישראל – וזו בעצם תהיה עוד הצלחה של תיאטרון ערבי-יהודי, אם תרצו ישראלי-פלסטיני.
למי שלא עקבו, ההצגה מספרת על שריף שנאלץ לברוח מהגדה המערבית לישראל לאחר שזהותו המינית התגלתה וחייו עמדו בסכנה. מאז הוא מנסה לשרוד לבדו את תלאות היומיום בסביבה זרה ולא מוכרת. האם תקוותו היחידה לפגוש שוב את נור, אהוב נעוריו שגורלו אינו ידוע, תתממש? זו הצגה דו-לשונית בערבית ובעברית.
ההצגה נותנת לפלסטינים ייצוג אמיתי, משמעותי ועמוק בפעם הראשונה על במת התיאטרון. היא מציפה סוגיות חברתיות בוערות שעדיין מודחקות בימינו מתחת לפני השטח, אפילו שהסוגיה עולה יותר ויותר לכותרות בחודשים האחרונים (הודות לפעילות של חברי כנסת אמיצים ושל אקטיביסטים אמיצים לא פחות).
אפשר לקרוא לזה סיפור אהבה, דרמה נוגעת ללב ואולי סרט מתח על במה. כל אלו משולבים בהצגה, ובעיקרה אהבה רומנטית שלא יכולה להתמשש בגלל חברה ומשפחה מסורתיות ומציאות שמשתנה ברגע אחד. הצופים בהצגה יוכלו להזדהות עם שריף, שכמוהם גם הוא רוצה להרגיש שייך, נאהב ולחיות את חייו כפי שהוא רוצה. הרי אנחנו לא צריכים להימשך לאותו המין כדי לדעת מהי אהבה ולהזדהות עם אדם שכה כמה לה, אך אינו יכול לקבלה או לממשה – רק משום שנולד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
בחודש הבא נציין גם את חודש הגאווה ברחבי ישראל. מרכזי הגאווה והרשויות המקומיות פועלים קשה-קשה וממלאים את הלו"ז החודשי באירועי גאווה – מתיאטרון עד צעידות, וממפגשים חברתיים עד למופעי דראג, מסיבות ומועדונים מפוצצים בתיירים. אני גאה שההצגה הזו תעלה דווקא בחיפה בבכורה. חיפה, כתבתי את זה בטורים הקודמים, היא עיר עשירה בתרבות ואין לי שוב ספק שהקהל החיפאי והצפוני יפקוד את האולם בהמוניו.
בתקווה שגם ראשת העיר קליש תגיע לצפות בהצגה. היא לא מוכרחת לעמוד על הבמה במצעד, זה כנראה לא בשבילה (אבל איזה מצעד הורס היה שנה שעברה?) – אבל כתושב העיר שמעלה הצגה גאה בחודש הגאווה הרי זה רק מצופה מראשת העיר להגיע ולתמוך. אמירה שכזו תביא רוח גבית לעוד אמנים ויוצרים חיפאים שמחפשים מקורות תמיכה, סיוע, קרדיט ופרגון. אני אסיר תודה לתיאטרון חיפה שמארח את ההצגה ופעל רבות מאחורי הקלעים להפקתה. שלב התודות עוד רחוק, המלאכה עוד מרובה אבל כשמגיע – מגיע.
אז שבוע לפני שנזיע במסלול החדש של מצעד הגאווה החיפאי השנה, מהתיירים, מהתלאביבים שמרגישים תיירים בעיר, או מהשמש הקופחת – תזכרו שיש תרבות גאה בחיפה ומתפקידנו כחיפאים לפרגן לה. וגם אם אתם לא חיפאים, סולידריות להט"בקית היא הדבר שמחבר אותנו ביחד. לא כולנו חברים, אבל לכולנו אותה המטרה, להשיג שוויון וחירות וזכויות מלאות. פעם אחת אנחנו עושים את זה ברגליים ועם שלטים, פעם אחרת בשקט באולם התיאטרון, ופעם שלישית בגופיה ומניפה שעושה רעש כזה מעצבן עד שהיא נשברת כי היא עלתה 10 שקלים. ואם אפשר גם וגם, מה טוב?
תומר אלדובי,
מחזאי
חיפה.